הכסא החם של העולם

אנחנו באים לכאן, ואחרי פרק זמן כלשהו הולכים. אנחנו משאירים אחרינו לא רק כיסא חם אלא גם מיטה, ושולחן, ובגדים ותמונות. ומחשבות. [הכרתי איזה איש אחד. במרכז שלו היה כדור אנרגיה והקצוות שלו היו חדים, היו לו מבטא דרום אמריקאי, וחזות של אינדיאני, במיוחד בקיץ עם השיזוף והשמיכה שהוא היה מתעטף בה בלילה, כי בכל זאת הוא גר פה, בירושלים. הוא העביר אלי את הרעיון של סינרגיה מחשבתית. ולמרות שהוא עשה את זה בדיבור, מאז עברנו לתקשר בלי מילים. כי מי שמבין אותך מבין אותך, ומי שלא. אבל מי שמביא אותך לשינוי תודעתי, אותו אתה אף פעם לא תאבד].

אומרים שבנאדם מת פעמיים. פעם אחת, כשהוא מת. פעם שנייה, כשהבנאדם האחרון שיכול לספר עליו מת. מאז ששמעתי את זה אני מבינה למה אנשים מתאמצים כל כך להיכנס לספרי ההיסטוריה. ותוהה מה הוא המרחב בין מוות למוות, ואיך זה ייראה בסרט של טים ברטון [סצנה 3, לילה כתום, ירח מלא, גולדה ונפוליאון שקועים בשיחה]. וגם על שמעון פרס שלא מת אפילו פעם אחת, ואיך זה מתיישב עם המושג הזה שנקרא היסטוריה.

את המשפחה הגרעינית החליפה המשפחה המורחבת, אותה החליפה קהילה, שהוחלפה בעירייה, שהוחלפה במדינה. עכשיו תורה של הגלובליזציה, והשמים הם באמת הגבול, עד שתגיע הגלקטיזציה [תלוי כמה זמן עוד ייקח לנו למצוא חיים מחוץ לכדור]. ובתוך כל ההתרחבות הזאת אנחנו עדיין מחפשים לפגוש כל יום את אותו זוג עיניים מוכרות. 

הפסקת אש

ב-1984 תיכנן האדריכל הבריטי, ריצ'ארד רוג'רס, את אחד מגורדי השחקים הגבוהים ביותר בלונדון, בניין לויידס. גם ב-2014 תיכנן האדריכל הבריטי, ריצ'ארד רוג'רס, את אחד מגורדי השחקים הגבוהים ביותר בלונדון, מגדל לידנהול.

ב-1984 השיח' אחמד יאסין, הד"ר איבראהים מקאדמה, השיח' סלאח שחאדה, ועוד כמה אנשים, החלו להיערך להקמת ארגון חמוש להתנגדות למדינת ישראל, שלימים נקרא בשם חמאס. ב-2014 ירה חמאס למעלה מ-3,000 רקטות על מדינת ישראל.

30 שנים                                                                                     100% של חוסר וודאות

קו הרקיע של העיר העליונה משתנה, מגדלים נבנים, בניינים מופצצים וקורסים. גם קו הרקיע של העיר התחתית משתנה, מנהרות נחפרות, רכבות נוסעות, לוחמים מסתתרים. לחפור מנהרה זה כמו לבנות גורד שחקים רק בניצב. אני מציעה שכולנו נשכב. שנישאר שוכבים עד שכל זה ייגמר: קשת בענן, ימי תשובה, גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. ואז המנהרה הארוכה ביותר שמחברת בין עזה לקיבוץ עין השלושה, 1,800 מ"א, 22 מטר עומק, 500 טון בטון ומלט, שנה וחצי של עבודה קשה, תהיה נקודת שיא בקריירה מפוארת של אדריכל בעל שם עולמי [בורג' ח'ליפה הוא גורד שחקים, הבניין והמבנה הגבוה בעולם, אשר שוכן בעיר דובאי שבאמירות דובאי, איחוד האמירויות הערביות. המגדל מתנשא לגובה של 828 מטרים‏], ולא עניין של חיים ומוות.  

בין 100% חוסר וודאות ל-0% חוסר וודאות יש 99% של אפשרויות. כל מה שצריך לעשות זה לבחור.   

היה פעם אדריכל שתכנן ספריה

חיות אורבניות מבויתות בתוך כלובים של בטון ומסגרות של תרבות, מסודרות בצורות של ארגון, נתונות במגבלות של מנהגים ושפה. לרוב הולכות עם כל העדר, לכל היותר נוטות קצת ימינה או שמאלה. איך זה שאף אחד עוד לא הקים עמותה או מלכ"ר כדי לשחרר אותנו, או לפחות להגן על הזכויות?

ראיתי תמונה שלך שמישהו הצמיד למקרר במגנט עגול שחור. יושבת שפופה, לובשת כותנה בגוון מדברי, מסתכלת למעלה במבט פראי. מי בכלל ידע עד אותו רגע שיש בך את זה. אני אקנה לך כרטיס טיסה ואשלח אותך לחיות באיזה ג'ונגל. הרי עכשיו כשאני יודעת, זה כמעט בלתי אפשרי שאתן לך להמשיך להתעורר כל בוקר בפריפריה שנקראת רמת גן, לפזר את הבנות, להחתים כרטיס בעבודה, בכניסה וביציאה, לחזור הביתה אל אותו איש, וללכת לישון. כן, זה יהיה הרבה יותר הגיוני אם תתחפרי בתוך מאורה כשמושלג, תרבצי מנומנמת בתוך המעיין כשיהיה לך חם, או תבהי בשקיעה, ותצטרפי לאיזו להקת זאבים טורפת. וגם אני אצטרף. כי אני לא רוצה להיות זו עם המבט המערבי המזוגג, שמנציחה אותך דרך עדשה של מצלמה משוכללת, ומפרסמת באתר של נשיונל ג'יאוגרפיק. לא רוצה. לא.

היה פעם אדריכל שתכנן ספריה, ובכל שנה היא הייתה שוקעת בעוד כמה מילימטרים. בסוף התברר שהוא שכח להכניס לחישובים הסטטיים של שלד המבנה את המשקל של הספרים. אני, לעומת זאת, קראתי בשנה האחרונה רק ספרות שנכתבה על ידי נשים. וירג'יניה וולף (אנגליה), אן אנרייט (אירלנד), מגדה סאבו (הונגריה), אלנה פרנטה (איטליה), גבריאלה אביגור רותם (ישראל), לידיה ז'ורז' (פורטוגל), אנה אנקוויסט (הולנד), פלאנרי או'קונר (ארה"ב), אליף שפאק (טורקיה), אליס מונרו (קנדה), איזבל איינדה (פרו), צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני (הודו), קייט מורטון (אוסטרליה), בננה יושימוטו (יפן). חשבתי שזה ייתן לי מושג יותר ברור על העולם. בסוף אותה שנה הבנתי שספריות קמות, ספריות שוקעות, וזה לא אומר כלום, אבל זה שהפמיניזם היה מהפך טכני ולא תפיסתי, זה מצער אותי מאוד.  

השורה השניה של הבתים אחרי החוף

לארי דה לוקה שלום,

קניתי את הספר שלך I pesci non chiudono gli occhi, ונטלתי לעצמי את החירות לתרגם אותו לעברית. התחלתי עם השם של הספר – הדגים לא עוצמים את העיניים. והמשכתי. בשבילי איטלקית היא מקום, מקום במרחב ובזמן. כשאני הולכת לשם, כל המציאות שלי עוברת ממני והלאה כמו אל מעבר לאופק האירועים של חור שחור. אין לך מושג כמה זה נעים.  

לפני שנה העברת הרצאה במכון האיטלקי לתרבות בתל אביב על איטלקית, עברית ויידיש. זה היה מרתק. סבתא שלי, שמתה כמה חודשים מאוחר יותר, דיברה שמונה שפות, ובכל פעם שהיינו נוסעות לסיציליה, לבקר את המשפחה של סבא, היא הייתה לוקחת אותי לשוק, la fiera, שבעיירה Santa Teresa di Riva, איפה שסבא נולד וגדל, וקונה לי דברים. מעיל עור, עפרונות איפור לעיניים, כוסות זכוכית נמוכות שכתוב עליהן vino, צעיף, כובע קש, וספלים של אספרסו. השוק היה מגיע בכל יום רביעי בשעה שמונה בבוקר לכביש שבקצה העיירה. לאט לאט היו מתאספים בעלי הדוכנים, מציבים את הצלונים, מעמידים את לוחות העץ, מכסים ביריעות בד, ומסדרים את כל מה שמיועד למכירה. כמו עיר בזעיר אנפין הייתה קמה תוך שעה קלה, עם רחובות שתי וערב והמולה מקומית. כשהגיעה השעה של הסיאסטה כולם היו מתקפלים, ורק שאריות של שקיות, ניירות וסרטים היו נותרות אחריהם על האספלט להזכיר שהיו. עד השבוע הבא.

לפני שנתיים כשעברתי לגור שם שאל אותי חבר, ששוטט וירטואלית ברחובות Santa Teresa di Riva, או לפחות בגרסתם לפי google maps, אם אני נמלטת מהחוק. לא בדיוק נמלטתי, אלא התרחקתי מהחוק הלא כתוב שלפיו חייתי את חיי. גרתי בבית של סבא, שנבנה בשורה השנייה של הבתים אחרי החוף, אבל מהמרפסת היה אפשר לראות את הים. בשעות הקטנות של הלילה, כשגל של ריח ים היה נכנס דרך החלון הפתוח ושוטף את החדר, הייתי מתעוררת ונושמת אותו עמוק, מחזיקה אותו כלוא כמה שרק יכולתי, ורק אז נושפת החוצה. לפעמים הייתי לובשת סוודר דק וכפכפים, יורדת בעקבותיו לחוף, יושבת על חלוקי הנחל הלחים בחשיכה כמעט מוחלטת, נותנת להתפעלות להציף את כולי, עד שהייתי מרגישה שכבר אין לי מקום להכיל. אושר.

בשוק כבר לא מצאתי את אותם ספלי האספרסו, העגלגלים עם הדופן העבה, עם אותו הסמל הטבוע בתחתית, עם אותה פשטות. אבל מצאתי פשטות. מצאתי חום. מצאתי רוגע. מצאתי חלקים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו ואספתי אותם. אהבתי את סבתא מאוד. את המכנסיים האלגנטיים והחולצות הפרחוניות, את תיקי העור, את הצד שלה בארון, שאם הייתי מכניסה אליו את היד היו צצות ועולות מתוכו הפתעות לא צפויות, כאילו הייתה זו המזוודה של מרי פופינס, את הנדיבות, את הציניות, את האומץ, את הישירות, את הרכות. היא הייתה דמות דומיננטית חיובית בחיים שלי, וגם אחרי מותה נשארה כזאת, יותר מאשר הרבה אנשים אחרים שאני חיה איתם.  

אחרי שנגמרה ההרצאה ניגשתי אליך. עמדת מולי גבוה וחסון, נושא בתוכך את מעמקי השמחה והעצב, האהבה והכאב, התקווה והאכזבה, את הגרעין האנושי, הבנתי מה זה אומר להיות גדול מהחיים. ולמרות שעד אותו רגע ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לך, בגוף שלישי כדרך נימוס, forma di cortesia, השתתקתי. כל הדברים הלא חשובים פסקו מלהתקיים לרגעים ספורים, הלוואי שזה היה כך תמיד.

אתה רואה Erri, גם אני יכולה. לכתוב. אני יודעת שאם אני אגיד לך את זה אתה תסתכלי עלי בעיניים טובות ותאמר, ברור, ילדתי. ואני אלך לאיבוד בתוך העיניים שלך, כמו שאני הולכת לאיבוד בתוך השפה שלך, כמו שאפשר ללכת לאיבוד רק במקומות שהם לא שלך.  

אגב, אני עוקבת אחרי הפעילות האקטיביסטית שלך לתמיכה ב- NO TAV (תנועת מחאה איטלקית שהוקמה בשנות ה-90 של המאה העשרים, מורכבת מקבוצת אזרחים שהתאחדה במטרה להתנגד לתכניות קו הרכבת החדש, שיחבר בין טורינו באיטליה וליון בצרפת, הטוענים כי העלות של ביצוע התשתיות הכבדות עולה על התועלת שבהפעלת הקו, לנוכח הנזק העתידי הצפוי להיגרם למשאבי הטבע ולבריאות האדם). ההדים שהיא יוצרת, ביטויי הסולידריות שמופנים כלפי הנושא, הדיונים שעולים על סדר היום, צודקים, חשובים, קרובים לליבי. יש כזה דבר עולם טוב יותר. תקרא לי כשיגיעו הטרקטורים הראשונים, אני אבוא. 

סיפורי אגדות בניחוח יפני

דברים קורים, והם הולכים ומתרבים עם כל יום שאנחנו כאן, מנסים להתקיים באותו החלל שבתוכנו, מתעקמים, מתכווצים, ממרפקים, מתפוגגים, משנים צורה. בגלל זה הכול נעשה יחסי, כי כבר יש הרבה ביחס למה. אז גם אם אתמול היה קצת אני ואתה, מחר יהיה קצת אני ואחר, ואחריו עוד אחד ושוב עוד אחר, עד שמישהו יישאר. כי אתה [של אתמול] לא רצית את הנסיבות שבהן נפגשנו, ובמציאות שלנו אני לא יכולה להציע לך יקום אלטרנטיבי [2Q14], מוחשי או מחשבתי, אז בוא נסכם שילך כל אחד לדרכו, ושגם תחושת הפספוס תיעלם בין השפם, השמש, ודני השכן [מטר תשעים ושתיים, חייכן, לומד רפואה שנה רביעית].  

להרוקי מורקמי שלום, 

קראתי את כל הספרים שלך שתורגמו לעברית.

האופן שבו אתה מסוגל לתאר תקופות ארוכות וסתמיות שעוברות על הגיבורים שלך, סתמיים גם הם, במשפט אחד שמביע קיפאון רגשי חריף, מטריד אותי. ברור לי למה אתה עושה את זה, זה יוצר ניגוד בין השגרה המשמימה של חייהם, למאורעות יוצאי הדופן, העל טבעיים, שהם חווים מאוחר יותר. אבל זה עדיין לא הופך את זה לפחות מטריד. מה שעוד מטריד זה שסופר עם כשרון כמו שלך כותב סיפורי אגדות. הרי כולנו כבר מספיק גדולים בשביל לדעת ששום דבר הוא לא שחור או לבן, שאנחנו מכוונים את החיים שלנו לאן שאנחנו בוחרים, שקלישאות הן נכונות, ושאף אחד לא זקוק להצלה, הכל הרי בסדר, זה פשוט יותר נעים כשמישהו מלטף לך את הגב.

ודבר נוסף, בכל פעם שאני יוצאת לריצה והשרירים שלי "מתקשחים", או "הופכים נוקשים", כמו שאתה כותב ב"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", אני חושבת שאני מבינה על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה. וגם חושבת על הספר הראשון שעוד אכתוב.

אזורים ניטרליים

ככל שאני גדלה, כך קטנה העיר, ולמראותיה הנושנים כמעט ואין רגעים של הולדת.

הכל מוכר, וחלק גם הפך לאישי. איזה ערב אחד בזמן שיטוט, זיכרון כלשהו שגר מתחת אבן, בשביל שבין רחוב קק"ל למנזר רטיסבון, יצא ממקום מחבואו והלך לצידי עד גן הסוס, עליו היה רכוב זיכרון אחר. הם מפוזרים, אני יודעת, פה ושם, מתרבים. בין מה שכבר קרה למה שעוד יבוא יש אזורים ניטרליים [לפי הפנג שוואי, בשנת 2006, האזורים הניטרליים היו צפון-מזרח, הם הביאו להכרה וסטטוס, לצד בעיות משפטיות]. מעניין עוד כמה זמן יישארו כאלו, אם בכלל. 

אז עכשיו כבר אפשר לומר על העיר שהיא עיר רומנטית, ולהתחיל לכתוב את הסיפור שלה, שיהיה בדיוק הפוך מזה של הערים הארכיטיפיות, הסמויות מן העין, של איטאלו קאלווינו. וברגעים של חוסר שקט אפשר לפתות אותה לנגוס בתפוח, לחכות כמה שניות ולהביט סביב סביב כדי לראות. איך העיר עוברת בהתחלה להילוך איטי ואחר כך קופאת, איך רסיסים באדום עז מתעופפים ומפזרים טיפות מתוקות לכל עבר. ושמש, ושקט, ונמנום על הדשא בצהרי יום קיצי. ונשיקה מעוררת.

או במקום לשכתב סיפורי אגדות, אפשר להשכים קום, לשבת ברגליים מסוכלות ובגב זקוף, לנשום עמוקות, ארוכות, ועם כל נשימה "סו" ועם כל נשיפה "הם". ולהבין שהתבגרת, ושאפילו שלהודו הגעת רק בגיל 32 זה עדיין היה מוקדם מדי. ולדעת שכבר טוב, ושעוד יהיה טוב. ולא להבין איך לא ידעת את זה קודם.

אין לי צורך שיהיו לה רגעים של הולדת. רק לי. [אולי סופסוף הבנתי את כוונת המשורר?].

שעה שנכנסת אל תוך הלילה

שעה שנכנסת אל תוך הלילה. אד ערפילי דחוס אופף את החלל ורק פנס רחוב בודד מאיר את סביבותיו באור חזק ומאפשר את המבט הזה. של בית יחידי בן 2 קומות, חיפוי טיח, גג רעפים, חלונות עץ, תריסי ברזל. מחוץ לבית מדשאה מסודרת, עצים מחטניים, וגדר. מעבר לגדר קטע מדרכה ופיסת כביש. שקט. מתוך הבית אין יוצא ואין בא. מתוך הערפל אין יוצא ואין בא. ורק רוח קלה משייטת. 

בתוך הבית אישה אפופה באדי אלכוהול משלה. לצד המיטה זרוקים ברישול החצאית, המקטורה, הגופייה, הגרביונים, התחתונים, המגפיים והחזייה שהיא פשטה בזה אחר זה לפני שנכנסה למיטה. את המבט הזה היא חולמת בתוך שינה טרופה. עומדת מתחת לפנס מחכה למשהו שיקרה שיוכל לתת הסבר באשר לזמן ולמקום. כי לפעמים זה קצת מבהיל לחיות ככה בלי התחלה ובלי סוף בלי מאיפה ולאן בלי לפני ובלי אחרי. בעיקר באותם רגעים בהם אפשר להבין למה התכוונו כל אלו שאמרו שהקיום הוא שברירי.

ואז אפשר לדמיין למשל סדיקה שמתחילה בנקודה מסוימת ומתקדמת ומתקדמת ומתקדמת וכוללת גם אותך עד נקודת השבר בה הכל מתפורר ונופל לאדמה. או את איך שתיראה ההרחבה המתוכננת על ידי משרד אדריכלים רובינשטיין-עופר לבית החולים באיתנים, בתוך הנוף של יערות קק"ל שמקיפים את ירושלים, כשהיא מאוכלסת על ידי כל אלו שהקיום שלהם פעם היה שברירי ועכשיו הוא במקום אחר.  

 ________________________________________________________________

עיקול של כביש אספלט שחור דו נתיבי עם שוליים צרים. מצדו האחד צלע הר עמוס צמחיה מקומית פרועה, ירוקה שגדר אבן טבעית גבוהה תוחמת אותו במפגש עם הכביש. מצדו האחר מלון דירות נמוך עם חזית ארוכה שנראית כמו אסופה של חזיתות של מבנים שונים, שהודבקו זו לזו ברישול אנושי נעים. על המעקה של אחד הגגות חרוט סמל הטריסקל. מעבר למלון מצוק תלול ובתחתיתו ים כחול צלול. את המבט הרחוק בשני קצותיו של העיקול תוחמים רכסי הרים.

בכל בוקר בשעה 9:00 בדיוק מחנה אישה צעירה רנו קליאו לבנה ישנה על פיסת מדרכה מרוצפת שלפני המלון. בכל בוקר כשהיא יוצאת מהאוטו ופוסעת לאורכו עד לתחנת האוטובוס הקרובה היא שמה לב שכל הדלתות והחלונות סגורים, התריסים מוגפים, הוילונות מוסטים, שרחש לא נשמע ושאיש לא נראה. ובאופן קבוע בדקות הספורות שנותרו לה עד שיגיע האוטובוס היא מפתחת תיאורית קשר ותוהה מי ההתארגנות החשאית שעומדת בבסיסה.

אבל אז היא שוכחת מכל העניין עד שכל יום ב- 14:40 היא יורדת מהאוטובוס באותו עיקול כביש חולפת על פני המלון בדרכה חזרה לאוטו ומוצאת שהוא סגור ומסוגר בדיוק כמו שהיה בבוקר. בינה לבינה היא מגלה שהיא די נהנית מהתחושה כאילו יש קטע קטן של העולם ששייך רק לה, גם אם בצידה חשש קטן מהאפשרות שהעניין ירחיב את גבולותיו ויהפוך לקבוע, ולכן למרות הסקרנות שמתעוררת בה היא לא מחפשת את הכניסה. עד שיום אחד כמה דקות אחרי השעה 14:40 כשהיא מתקרבת לאוטו היא מגלה שעל השמשה מתחת למגב הימני יש פתק מקופל. היא מוציאה אותו משם, פותחת וקוראת "בכל בוקר קרן שמש מסנוורת את עיני, וקרן השמש הזו היא את" ומתחת רשום מספר טלפון. היא נכנסת לאוטו ותוך כדי נהיגה מדמיינת גברים בכל מיני גילאים צורות צבעים קולות. היא מגיעה הביתה, מזמינה כרטיס טיסה ומתחילה לארוז.    

אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה

אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה. הגבר גבוה ובהיר. לעיניים שלו גוון תכלת צלול ושליו כמו אגם קטן מוקף גבעות מוריקות בו סירת מפרש יחידה עשויה עץ. הוא לובש חולצת טריקו לבנה פשוטה ומכנסי קאפרי מבד אפור. האישה נמוכה ממנו. יש לה שיער חום חלק שמגיע עד מעבר לכתפיים ועיניים חומות עם מבט פיקח. היא לובשת שמלה אדומה קצרה ודקה. הגבר יושב בקצה הספה הכחולה, גופו מוטה לעברה, ידיו נתמכות על ירכיו והוא קשוב. האישה יושבת במרכז הספה הכחולה, רגליה מקופלות, זרועה האחת נשענת על כריות משענת גב הספה וראשה נתון בכף ידה. גם היא קשובה ועל שניהם שורה נינוחות, כזו שיכולה להתקיים רק אחרי היכרות רבת שנים שתחילתה עוד בימי הילדות. השיחה ביניהם קולחת, נעה רצופה בין מישורי הזמן. ככל שחולפות השעות מתמלא המרווח שביניהם במילים ובדבר מה נוסף בלתי נראה באותה המידה אבל בעל עוצמה גדולה יותר. שם בין המילים ישנו "כל מה שהיה יכול להיות אִם" שנִשתק משך כל אותן שעות, כדרך שבה נִשתקים בין האנשים כל הדברים שיש להם משמעות. השמש שבמרפסת כבר נחלשת, יש צליל של דלת נטרקת והשניים כבר אינם, ומעל הספה הכחולה המוארת באור רך שלפני שקיעה הוא עוד ישנו ואין ודאות שיחלוף.

ואתה, שמסתכל עלי כאילו שאני דלת לארון בגדים שאין לו דופן אחורית, כדי לחסוך ממך עוגמת נפש אני אומר לך מיד שיש דופן אחורית אבל מאוד קשה להגיע אליה כי הארון מבולגן בצורה שלא תיאמן, כמה מדפים נשברו, מגירה אחת אינה יושבת בתוך המסילה ולפחות עש אחד חי בפנים בנחת. ועוד שאם הייתי צריכה לכתוב ספר תשובות הוא היה ריק. כמה מאות עמודים של דפים לבנים. אולי אלפים, תלוי כמה שאלות היו נשאלות. אתה עדיין כאן? אם היית גבר גבוה ובהיר עם עיני תכלת לא הייתי צריכה לומר לך את כל זה ולא הייתה ספה כחולה.  

33

כל האנשים הם בני חלוף למעט נזיר אחד בודהיסטי, שחי על ענף עץ רודנדורון למרגלות נהר באגמאטי בעמק קטמנדו, לבוש בגלימת משי צבעונית, וניזון אך ורק מ- 129 סוגים של פטריות שגדלות שם. מאימת כלי התקשורת, מיקומו המדויק של אותו נזיר ידוע רק לבני משפחתו, שכשמלאו לו 126 התכנסו לדון באפשרות שייתכן והוא בן אלמוות, ובהשלכותיה ברמה המקומית והכלל אנושית. מאז, מזה דורות רבים, הם מתעדים את קורות חייו שמוצגים בתערוכה קבועה במוזיאון הלאומי המתעדכנת בכל כמה עשורים.  לנזיר קוראים אננדה סובהוטי ובאופן קבוע הוא מאמץ כלב תועה מזן מסטיף טיבטי. [השנה של גיל 33 הייתה עגולה יותר, והעובדה שהכל זמני גרמה רק לשבירה אקראית של כלי מטבח שקופים ולפציעות שטחיות באיברים חיצוניים]. שאלתי את עצמי האם אי פעם היה אדם שהצליח להיות רק הווה והאם הוא הרגיש כאילו הוא מוקף ערפל כבד?

מילים רועות בשדות סמנטיים זרים. גם אנשים. אז הם קונים צלחות קרמיקה לבנות שמודפסת עליהן המילה "אהבה" באותיות אדומות גם כשהם אינם אוהבים, ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. בשנה של גיל 33 הצלחות האלו לא נשברו אקראית אלא בצורה מכוונת, למרות כל התיאוריות הסביבתיות, הירוקות, בנות הקיימא הפופולאריות בקרב אדריכלים ומתכננים או סתם תל אביבים. כשהם נשברו הנזיר הבודהיסטי לא היה מופתע כי הוא כבר ראה הכל. אבל יעקב השכן, שהוא גם ועד הבית, הפסיק את שירתו הקבועה של מזמורי שבת בבוקר, ניגש לבדוק מה מידת הנזק לרכוש ולגוף, וחזר כשלעומת שבא נבוך ומבולבל. ההפסקה הזאת שהוציאה אותו משיגרת יומו עלתה לו בהתקף היסטריה קל ובנטילת כדורי הרגעה. את שארית אותו היום הוא העביר בניסיון להחזיר את הזמן שאיבד.

אוּרי

מדינת ישראל, 1948. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים עם תלתלי זהב רכים ועיניים כחולות צלולות. חקלאים שריריים ושזופים, אוהבי המולדת. הם יודעים בדיוק מאיפה ולאן ומכירים היטב את הדרכים הבודדות המחברות ביניהם. בגלל סיבה מאוד פשוטה כמו טיפות גשם בקצות האצבעות את הלב שלהם תתפוס נערה אחת, ואליה הוא יקשור אותם באהבה שעם השנים תלבש ותפשוט צורות.  

מדינת ישראל, 2012. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים ששערם שָׁטֶנִי חלק, שזור בחוטי כסף, שעיניהם ירוקות מעומעמות. הם חיוורים ומביטים סביבם בתמיהה, עומדים נבוכים אל מול אינספור הדרכים המתפתלות. בשבילם טיפות גשם בקצות האצבעות כבר אינן סיבה מספקת. [ואני לא מבינה איך זה שאני מתגעגעת למה שמעולם לא היה שלי. כמו לריח של מדשאות מטוללות בין שבילי עפר ובתים נמוכי קומה.]  

שאלתי אותך באותו לילה אם אתה זוכר את כולן ואתה ענית לי שלא. אמרת גם שלזיכרון יש היגיון משלו והיה נראה שזה לא מטריד אותך. מיליוני חלקיקים מקיימים אינטראקציה בין גבר לאישה, בלתי ניתנים להגדרה, לא של מדע מדויק. אתה כתבת מחברת שירי אהבה ובינינו לא חיבר אף חלקיק אלמנטרי.   

משולש לבן על רקע שחור

בבוקר שלמחרת היום ההוא. היום בו הוחלפו השמים בלֶבֶד שחור, הכל הוחשך ואף לא זכר לקרן שמש נשאר בעולמך. יום שכבר ידעת כמותו, אבל הפעם היה אחר. כי ביום ההוא הצלחת לראשונה לשנות ממנהגך ובקושי רב חיברת עבר להווה לעתיד ובמדרגות המכלול הזה טיפסת עד שהגעת למשטח הלֶבֶד ובאחרון כוחותיך פתחת בו חריץ קטנטן של אור ובו נאחזת עד סופו של אותו יום. 

ובבוקר שלמחרת, אחרי שינה ארוכה מדי אך מובנת, את מתעוררת שקטה ויודעת שאת אחרת. ובעודך מסתובבת בביתך כשלאות מתוקה פושטת בכל איבריך, מתוך מבט אחד סתמי את מוצאת מונח על הרצפה פיסת לֶבֶד שחור מקומטת מעט. כשאת פורסת אותה את מגלה שכל מידותיה הן 100 על 60 ס"מ ואת רואה בה את החריץ. את לוקחת את הבד, נותנת אותו בתוך מסגרת, קוראת לו בשם כמעשה הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים או הניאו פלסטיציסטים ההולנדיים בתחילת המאה ה-20 "משולש לבן על רקע שחור", שם שאינו מסגיר את הסיפור שאינו חושף הכל, ותולה אותו על אחד הקירות בסלון ביתך. 

יושבת על הגדר

מתוך הזיכרון. תמונת נוף דומם. צהרי היום על גדות נחל מתעקל שלאורכו פזורים עצים וסלעים מוקפים צמחיה נמוכה. אתה מעיין בה מדי פעם, לפי הצורך, והיא נשארת קבועה. אבל יום אחד עולה מתוכה רחש עמום ומרוחק, בתדר פנימי, שקורא לך אליה. אתה מתבונן בה בריכוז וממתין לבאות. לשבריר שניה, תזוזה כמעט בלתי מורגשת, רוח קלה נושבת ומרעידה עלה יחיד. ואז אתה כבר יודע שמשם אין עוד דרך חזרה. לנגד עיניך הכול מתחיל לשנות צורה. האדמה זולגת לכל עבר, העצים נמסים ונוזלים, הצמחייה מתפוררת והופכת לאבק, הנחל מתפזר במרחב. ובתיאום מרהיב הם מתחילים לנוע בתנועה אחידה עד שהם הופכים למערבולת. הם מסתחררים זמן מה במהירות קבועה, ללא שינוי, ואתה מתחיל לחשוש שכך הם יישארו תמיד. אך ברגע מסוים, בלתי צפוי, מתחיל הסחרור והופך איטי יותר ויותר, עד שפוסק. ובהדרגה הם מתגבשים חזרה לצורות, ולאחר מכן שבים כל אחד למקומו עד ששוב ניצבת מולך התמונה המוכרת. ופתאום שקט. אבל מאותו רגע מתחיל לכרסם בך הספק, מאחר שאינך יודע בוודאות שלא התהפכה אחת מן האבנים, או שלא התחלף גבעול של עשב בזה הסמוך לו, או שלא ניתזה טיפה לגדה הנגדית. ויכול להיות שזה בכלל לא משנה, בדיוק כמו שיכול להיות שכשיבוא היום ותחפש דבר מה מסוים בתוך אותה תמונה תגלה שהוא איננו ורק אז תדע לאמוד את משמעות השינוי. [את המקדש של אלת השמש אמאטרסו באיסה שביפן מפרקים ובונים מחדש כל עשרים שנים בערך כדי שיישאר רענן.]

את אהבת אותי פעם. וכשאהבת, חיינו חיים שלמים ביחד. ראינו סרטים, הלכנו לים, נסענו בג'יפ, רכבנו על אופנוע, טיילנו בשבילים אמיתיים ובדרכים מדומיינות, ביקרנו בבירות אירופאיות, אכלנו מאכלים מקומיים, טעמנו לפחות 40 סוגים של בירה, דיברנו, צחקנו, הקשבנו, גילינו, חלמנו, רקדנו, היינו ביחד, היינו כל אחד לעצמו, תיכננו אינספור תוכניות. את חשבת שלא תרצי לחיות את חייך בלעדיי. ואז נפרדת ממני והלכת לדרכך. ואחר כך אהבת מישהו אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. ובפעם האחרונה שנפגשנו במקרה, אחרי הרבה שנים שלא התראינו, אמרתי לך שאני לא מתפלא. כי אם כל דבר הוא פונקציה של נסיבות שמשתנות ללא הרף, סביר להניח שאת תמשיכי לשבת על הגדר ולנדנד כפות רגליים שלא נוגעות בקרקע. ואני כנראה לא יכולתי להיות הגורם המכריע שלך. [בתגובה רציתי להסביר לו שהחיים הם לא סיפור אגדה, אבל זה היה יכול להתארך שעות, אם לא ימים, ואני כבר מיהרתי לפגוש מישהו אחר.]

במרפסת שלי השארתי אדמה בתוך עציץ של חרס בגוון טבעי. קצת אחרי שהגיע החורף הופיע שם ניצן. שאלתי אותו: מי אתה ומאיפה באת והאם אתה כאן כדי להישאר?. הוא היה שברירי מכדי לענות, ובגלל שלא הייתי בטוחה שהוא ישרוד עזבתי אותו במנוחה. כשהחורף העמיק אני נבלתי, אבל הניצן התפתח לשלושה גבעולים והרבה עלעלים. שאלתי אותו: איך קוראים לך ולמה החלטת להשתקע דווקא במרפסת שלי?. אבל הוא התמהמה בתשובתו וכבר היה לי מאוד קר אז נכנסתי הביתה. ורק כשהחורף התחיל לרמוז על עזיבתו המתקרבת, גיליתי בקצה אחד הגבעולים תחילתה של פריחה סגולה. בגלל שהיה יום שמשי אמרתי לו: לא אכפת לי שאתה כאן אבל רק שתדע, אני יושבת על הגדר. הוא הסתכל עלי בחיוך לעגני ואמר: גם ישיבה על הגדר היא עניין תלוי נסיבות. הרמתי את העציץ, הושטתי ידיים קדימה אל מעבר למעקה של המרפסת, מעל הגינה של הבניין, הפכתי וניערתי חזק.  

[מוקדש לאחותי, מיכל, שביקשה ממני לכתוב משהו על זיכרון ושיכחה]

פרידה זמנית, כמובן

אלון היה בחור יפהפה והבעלים של חברת גינון ענקית. בדרך כלל הבקרים שלו היו דומים זה לזה, אבל באותו בוקר כשהוא התעורר, המראה שנגלה לעיניו היה מהמם. שורות של קערות זכוכית שקופות, שבתוך כל אחת מהן פלפל אדום ממולא אכול מעט בקצותיו, כיסו את רצפת הלופט שלו. כבר כמעט ולא היה איפה לדרוך. לפני שלושה ימים הוא הודיע לשותף שלו שהוא יוצא לחופשה של שבועיים. למחרת הוא הלך לשוק וקנה שתים עשרה שקיות של פלפלים אדומים, עשרה קילוגרמים של אורז, שבעה קילוגרמים של בשר טחון, תשע קופסאות של עגבניות מרוסקות, שלוש שקיות של בצל לבן, שני צרורות פטרוזיליה, שני צרורות נענע, תבלינים, ואלף קערות זכוכית שקופות. כשהוא הגיע הביתה הוא נפרד בלבו לשלום מהים הנשקף מהחלונות, פרידה זמנית כמובן, והגיף את כל התריסים. לאחר מכן לבש חולצת פולו ירוקה ומכנסיים קצרים, נעל את ה- Havaianas שהיו זרוקות ליד השטיח, וניגש למטבח.

הדבר הבא שאלון שם לב אליו באותו בוקר היה שהלופט היה קפוא, ושהוא היה לבוש בחרמונית שלקח הביתה מהמילואים האחרונים. למרות הקור העז, ריח קלוש של פלפלים התחיל להתפזר בחלל האוויר. הוא יצא מהמיטה ופילס את דרכו לעבר חדר האמבטיה. כשהביט במראה נשקפו לעיניו פנים שבכלל לא היו דומות לפנים שלו. הוא כן הצליח לזהות את רעמת התלתלים ואת הזיפים הלא מגולחים, אבל כל השאר היה זר. הוא הסיט את מבטו, סיים את ענייניו שם, וחזר למטבח. כבר כמה שבועות שאיזו מחשבה טורדנית מטרטרת במוחו והוא לא מסוגל להתחקות אחריה. היא נוצרה, למיטב זכרונו, בפעם האחרונה כשישב בסלון והקשיב ל"נגיעות" של ברי, תוך כדי שהתנגן ברקע השיר "עיר של קיץ". אבל מאז הפכה חמקמקה ומתעתעת כמו ההכרה של דייוויד ב"ונילה סקיי".

אחרי שבוע וחצי של ניסיונות כושלים להגיע לטעמו המדויק של הפלפל הממולא, זה שסבתא שלו הייתה מכינה, אלון היה קרוב לנקודה שבה רצה להיות. נקודה שהייתה דומה לסצנה מהסרט "נ.ב. אני אוהב אותך", שהחברה שלו לשעבר הכריחה אותו לראות איתה ביחד. הסירחון ששרר בלופט היה כמעט בלתי נסבל וכך גם ריח הבגדים שלבש והריח שלו עצמו. השיער שלו היה פרוע, והזיפים שלו הפכו לתחילתו של זקן. קערות הזכוכית הלכו וסגרו את החלל משאירות רק מערכת של מעברים הכרחיים. אבל אף אחד מהחברים או המשפחה שלו לא דפק על הדלת וגרם לו לחזור לחיים נורמליים. יום לפני שחזר לעבודה, אסף את כל הפלפלים לתוך שקית זבל גדולה, סידר את קערות הזכוכית במדיח הכלים, ואת השאר ערם לכמה מגדלים מתפתלים שהזכירו לו איורים שראה בספרים של דוקטור סוס, עד שיגיע תורם לשטיפה. את הבגדים שלבש הוא הכניס למכונת הכביסה למרות שחשב שהיה עדיף לשלוח אותם למעבדה לסטריליזציה. הוא כיבה את המזגן, הרים את התריסים, נשם את האוויר הצלול שנכנס מבחוץ, ונכנס למקלחת.

כמה שעות אחר כך הלופט היה נקי והריח כמו מקום ראוי למגורים, ואלון היה במצב הגיוני מספיק בשביל להיראות בחברת בני אדם. הוא התלבש, יצא מהלופט, והתכוון ללכת לטיול לאורך החוף. כשעבר במבואה של הבניין לא יכל שלא לשים לב לתיבת הדואר שלו ,שנראתה כאילו היא עומדת להתפקע ולהפיץ את בשורת תכולתה לכל עבר. הוא פתח את התיבה בזהירות ואחרי מיון זריז נותרו בידיו כמה מעטפות מהבנק, מחברת האשראי, מחברת חשמל, מהסינמטק, ומעטפה אחת שעליה מופיעים פרטי הנמען בכתב ידה של סבתא שלו, שגרמה ללב שלו לדפוק במהירות. הוא התיישב על הגדר שמקיפה את הגינה של הבניין ונשם עמוקות. למרות שסבתא שלו נפטרה לפני שלוש שנים הוא לא היה מופתע לקבל ממנה סימן חיים, אבל התזמון המדויק הזה היה למעלה מכוחותיו.

אחרי כמה דקות של התלבטות בהם הצליח אלון לדמות לעצמו שההחלטה אם לקרוא את תוכן המכתב אינה ידועה מראש, הוא פתח את המעטפה והוציא ממנה כמה דפים מקופלים עמוסים בשורות צפופות כתובות בעט כחול. אז הוא מאומץ. אז אבא שלו הוא ברי סחרוף. יש דברים יותר גרועים מזה. כמו השערה הלבנה הראשונה שהוא גילה לפני חודש בערך. העיקר שהוא בחור יפהפה. 

 _______________________________________________________________

במקרה בו מערכת השמש הייתה מצויה בתוך גלעין כדור הארץ, השמש והירח היו מאירים אותנו מלמטה דרך פיסות הריק שהיינו משאירים על פני השטח. האור היה רך יותר וצללים היו מוטלים מעצמנו אל עצמנו, יוצרים מעטה של מסתורין. הצמחים היו גדלים כלפי מטה והציפורים היו מעופפות בגובה העיניים. ואפילו אם אז, עדיין לא היינו מצליחים להיות יותר אנושיים, היינו יכולים לקפוץ בנג'י אל תוך ענני פוך לבנבנים. 

מצאתי אותו ישן על הספה

הושטנו ידיים אחד לשניה והאצבעות שלנו כמעט נגעו. "עוד קצת", הוא אמר, "אני יודע שאת מסוגלת, אבל אני לא יודע אם את רוצה". ואני חשבתי שהיד שלי לא יכולה להיות יותר ארוכה ממה שהיא ושאם אני אנסה למתוח אותה רק עוד קצת היא תיעקר ממקומה. לא משנה כמה הוא התקרב, תמיד נשאר הכלום הזה שהפריד בינינו. אז לא נגענו. מתישהו הוא הסתובב והלך, ואני נשארתי מוקפת בחשיכה סמיכה [דומה לזו שהייתה במצרים לפני אלפי שנים]. לא היה אכפת לי שהוא הלך, הרי החיים הם ממילא כמו תחנת רכבת, אבל החשיכה התחילה להעיק עלי. אז עשיתי מה שאני כבר יודעת לעשות, וחיכיתי. ["זמן מקיים מה שהבטיח, מעלה יום ומורידו". "למה התכוונת כשכתבת את המשפט הזה?", שאלתי. "זמן אינו הבטחה, הוא רק שינוי קבוע. אני מצטער אם אכזבתי אותך"]. אחרי זמן מה השחור הלך ופחת והיה אפשר להבחין בקווים כלליים שמשרטטים עולם מופשט. כשהשחור התחיל להפוך כחול כבר היה אפשר להבחין בין מה שישנו ומה שחסר, כמו במפת נולי. ועם האור החיוור של השחר, התגלו בזה אחר זה הפרטים המדויקים עד שכבר לא היה דבר נסתר. "כל אלו היו כאן גם אתמול?". שקט. מצאתי אותו ישן על הספה. 

לפעמים כלום הוא הכל. הוא כל מה שצריך כדי שאתה לא תיתן לי להתקרב ואני, בתמורה, לא אתן לך. הוא כל מה שצריך כדי שאני אלך ממך עוד לפני שתדע שרציתי להיות שם. הוא כל מה שישאיר סימני שאלה שייתכן שאף פעם לא ירפו. ובכל זאת הוא ישן על הספה. 

כל רגע בחיים טומן בחובו את את כל מיליוני האפשרויות האחרות שבהן לא בחרנו. השפות שלא דיברנו, הנופים שלא ראינו, השבילים בהם לא פסענו, האנשים שלא פגשנו. כל רגע בחיים הוא גם מה שלא יכולנו באותו הרגע. לא יכולנו כי פחדנו, כי היינו חסרי אונים, כי היה חורף. לא יכולנו כי חוסר היכולת היה אימננטי [עד כדי שאפילו אשליית היעדר האימננטיות לא מצאה בו מקום]. אבל אותו רגע הוא גם אלו שאנחנו אוהבים, והמקום שהוא הבית שלנו, והמוכר. ואותו רגע הוא שלנו והוא מה שהיה והוא מה שיהיה. הוא פקח עיניים באיטיות, מסונוור מעט מקרני השמש שחדרו מבעד לתריס שפנה למרפסת, ומתנועות הראש שלו נראה היה שהוא מנסה להיזכר איפה הוא. כשהוא הבחין בי, הוא שלח אלי יד חד משמעית, משך אותי אליו והחזיק חזק. "בואי ננסה היום עוד פעם". אשליה מתוקה. 

בקיץ של שנת 1992

בקיץ של שנת 1992 צייר אותי מרצ'לו, בכיכר הרפובליקה שבפירנצה, בפחם שחור. בצד שמאל למטה, ליד החתימה שלו, הוסיף לב קטן וצבע אותו כחול. מהרישום ניבטת אלי ילדה-אישה עם מבט עמוק, עצוב - ספק מובס ספק מאשים – שיש בו גם זיק נסתר של שובבות. השפתיים שלה קפוצות מעט בחוסר שביעות רצון קל אך חולף, טיפוסי לנערה מתבגרת. אותה ילדה-אישה מזכירה-לא מזכירה לי אותי. ואני תוהה האם החלק הנשי שבה, הוא איך שדמיין מרצ'לו שאראה בבגרותי, או שאולי הוא שייך לאהובתו באותם הימים, שאת דמותה הוא מצא בכל אחת. ומי בכלל היה מרצ'לו? אולי סטודנט צעיר לאמנות שהתפרנס מרישומי רחוב, או עובד במכרה יהלומים שהציור היה עבורו תחביב של שעות אחר הצהריים המאוחרות. אולי בחור שרמנטי ויפה תואר כמו מרבית הגברים האיטלקיים הטיפוסיים, או בן למהגרים קוריאניים. ואולי הוא נמצא ברקע של אחד התצלומים שלי מהפונטה וקיו, לשם הגעתי כמה פעמים מאז.  ואולי אני אלך לחפש אותו, וכשאני אמצא, אני אראה לו את הרישום ואשאל אותו מי אני.

יש אנשים, תמירים, חצי שקופים שעומדים בקצה האוקיינוס. שם הם עומדים, קווי מתאר מסודרים לפי צורתו של קו החוף, סחופי מלח, כוכבים ושנים, והגלימות שלהם מתנופפות ברוח בתנועה גלית. הם עומדים שם ויודעים [האנשים] שידם אינה מגעת עד היכן שהיו רוצים. ומגיע בחור, מין טיפוס כזה ביתי, ממושקף, עולה ומטפס על שובר הגלים, בוחר נקודה שנראית לו אידיאלית ומתיישב שם. הים תמיד הרגיע אותו, ועכשיו, אחרי שהוא העביר ביקורת בוטה על הפרופסור שלקח אותו תחת חסותו לפני כמה שנים, ובעקבות כך נוצרה מהומה, הוא היה זקוק לו [לים]. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, והביקורת שלו תמיד הייתה נבונה, אבל משום מה הוא אף פעם לא הצליח לנסח אותה באופן שרוב בני האדם יוכלו לקבל [או לפחות אלו מביניהם שיש להם את הרצון לכך]. בכלל, בני אדם היו חידה בעיניו, והוא ביחסו אליהם היה קרוב-רחוק. זה בגלל שכבר מגיל צעיר הוא הבין שהדרך היחידה שלו להתנהל בעולם תהיה אנליטית. וגם שכנראה הוא סובל מעודף שכל, בנוסף להיעדר מובנה של טאקט. בזמן שהוא היה שקוע בהרהורים, האנשים ראו את הגל העצום מגיע מאחוריו. הם לא יכלו לעשות דבר. אחרי כמה שניות הוא הועף ממקום מושבו לגובה רב ונטרק חזרה למטה אל הסלעים. [ואפשר גם לראות בכך אינטרפרטציה אירונית לנרקיסוס של דאלי]. לאחר מכן צף, דומם, נישא על גבי הגלים, ובתוכו גלומים כל מי שאת חייהם הוא יכול להציל ואישה אחת שהוא יכול לגרום לה הרבה אושר. האנשים שלחו יד עדינה ורכה עם אצבעות ארוכות, הרימו אותו, והניחו אותו על החול הרך. מישהו ודאי כבר יאסוף אותו משם. 

פסטה פנה ובחור בגובה 1.83 מ'

אני נעמדת בדיוק במרכז, ומותירה ביני ובין ארבעת קירות החדר מרחקים שווים. שם הכול נאסף ומתגבש ומתקבע ומתמצק עד שאי אפשר לשנות דבר. [אני מנסה לנחש איך מתרגמים לאנגלית את הפועל "מתעצה". אולי "becoming a tree" או "treeing"]. שם אני נמצאת, מכונסת לתוך נקודה יחידה. ומסביבי ערבוביה של כל מה שהוא לא אני. או אולי בעצם זו אני שמשמשת בערבוביה, בזמן שכל השאר נמצאים ביחסים סימטריים מדויקים כמו נברשות בתקרות של חדרים במלון 'וולדורף-אסטוריה' בירושלים. המרחק בינינו, [ביני ובין כל מה שהוא לא אני], עצום ובלתי ניתן לגישור. ורק לעיתים נדירות אפשר להרגיש הרמוניה, ולהבין שגם לנשימה יכול להיות משקל לא מבוטל.

מהבוקר הטלפון מצלצל ומפסיק לסירוגין, אבל אחרי כמה ימים שבהם לא החלפתי מילה עם איש, אני לא עונה מחשש שמא יבקע מגרוני בליל של מילים מטורף וחסר משמעות. ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב, שאם רק דבר אחד קטן היה שונה, למשל אם היו לי אצבעות ידיים ארוכות ודקות. אז כנראה בית האבן הפסטורלי, המפתחות לדלת העץ שבכניסה, שביל הכורכר, שער הברזל, וצלילי הנגינה של הסונאטה לפסנתר מספר17  אופוס31  שבוקעים משם, היו שלי. ואז וודאי הייתי מאושרת.

לפעמים הוא מתחפש להודי מעופף. ותמיד נודף ממנו ריח חזק של איפור, שמזכיר לי ריח של גריז, גם אחרי שהוא מתקלח. הריח הזה מתערבב בריחות אחרים ומשתלט עליהם. אחרי שהוא הולך אפשר למצוא נצנצים אדומים מתחבאים בכל מיני פינות. הוא קטן ורזה, אבל השרירים שלו חזקים כמו ברזל. הם לא מהסוג של שרירי המותרות המנופחים שמתעצבים בחדר כושר, אלא כאלו שנדמה שקשורים בהישרדות או בקיום. הוא מחבר שירים. באחד מהם הוא מזכיר 'חום גוף'. ואני מצטערת על כך שהזיכרון שייך לשכל, אבל לא לחושים. כי אתה יכול לזכור שהיה חום גוף, פעם, מזמן, אבל לא לחוות אותו, עד שהוא ישנו שוב.

ביני ובין העולם מפרידה שכבה בעובי של 2 ס"מ בערך. בתוך אותה שכבה זורמים ברקים בעוצמות משתנות, שתלויות במטען החשמלי שמצטבר אצלי בקצוות. וכך, לפי גובה השערות שסומרות אצל מי שמנסה להתקרב אלי, אני יכולה לנחש מה רמת המתח ולמדוד אמפר. כל המידע שעובר באותה שכבה, בכל כיוון, משתבש באיזשהו אופן. לכן זה מאוד הגיוני שאני הולכת למכולת בכוונה לקנות ביצים אורגניות, וחוזרת הביתה עם פסטה פנה ובחור בגובה 1.83 מ', שקוראים לו ברקאי, שהתנדב לבשל ארוחת ערב. ואולי, רק אולי, יום אחד אני אפגוש כלוב פאראדיי, ולא ארגיש שאני זקוקה למתורגמן. 

מי שאהבתי אתמול

את נֹעם פגשתי בקורס 'מודרניזם, תרבות ומרחב: ארכיטקטורה בהקשרים בינתחומיים'. הוא הישיר את מבטו אל עבר קבוצת הסטודנטים האנטיפתית, והצהיר בקול על כך שהוא מחפש שותף להכנת המצגת, שהייתה חלק מרשימה ארוכה של דרישות שהופיעו בסילבוס. הוא מצא חן בעיני מהרגע הראשון שראיתי אותו. אצל נֹעם רב הנסתר על הנגלה, יש לו שילוב של נפש עדינה וחסונה, התנהלות מטרו-סקסואליות מצטיינת וחיננית, ופלרטוט מתמשך עם העולם. בשבילי נֹעם הוא סגנון. הוא "מדבר בפוֹן", שואל "מה נשמקס?", עושה עיניים ל"אמא אוקסמן", "כורע תחת המולטי-טסקינג", "יכול להיות חולה", אפילו בעגבת, אם צריך, "כותב תשובה בקוויקי", "מקיא כל הלילה רעל שחור", וחושב שישמח אותי לדעת ש"היהודים מה זה חכמים". כשאני חושבת עליו אני לא יכולה להפריד בין המראה, האינטונציה, הצחוק והטקסט שלו.

כשהלכנו [נֹעם ואני] לחוף הסטודנטים בחיפה, בסמסטר אביב של שנה שעברה, הבאנו איתנו חבילה גדולה של "במבה". את הגולדסטאר קנינו בדוכן שהיה שם. אחרי חילופי דברים קצרים עם המוכר הוא פסק: "את צריכה לעבוד עם אנשים", ונֹעם הנהן בהסכמה.  זה היה קצת תמוה בעיני, כי לפעמים נדמה לי שהייתי רוצה לעבוד בפקיקת בקבוקים, ולגלות בסוף כל יום שלא החלפתי מילה עם איש.

יש תקופות בחיים שבהן אני הולכת ופוחתת, עד שאני הופכת להיות המינימום ההכרחי של עצמי. התקופות האלו מזכירות לי מכשיר הנשמה. זה מתחיל במצב 'Continuous Positive Airway Pressure' ומתקדם עד למצב 'CMV'. על הצג אפשר לראות את הקווים עולים ויורדים בקצב מונוטוני, ובכל קצה עליה לשמוע את הצפצוף שעולה מהמכשיר. באותן תקופות אני מפחדת מכל מה שמחשב את קיצי לאחור. משעוני קיר, מלוחות שנה, משערות לבנות, מקמטים בצידי העיניים, משמש ששוקעת, מהאחיינית הלא ביולוגית שלי, שכל יום לומדת לעשות משהו חדש, וגדלה בעוד מילימטר. אבל השיא שלהן מתרחש כשקורה רק מה שכבר קרה אתמול, ושכנראה יקרה גם מחר. אז כבר נשמע ברקע צליל רצוף ורואים את הקו הישר.

במהלך השנים, בועות הזכוכית מתנפצות בזו אחר זו והופכות לרסיסים, שמתמקמים במרחב שבין גובה המרפק שלי עד מעל הראש. הרסיסים אינם קטנים מדי, גונם ורוד עתיק רפלקטיבי, ויש להם גם קצוות חדים. אני פוסעת ביניהם בצעדים מדודים וזהירים, כמו שהולכים בתוך יער סבוך, חציי כעוסה וחציי מסוקרנת. [מי בכלל הבטיח לי משהו, והאם אני הבטחתי דבר לעצמי?]. מהרסיסים נשקפים מראות, עולים ריחות ובוקעים קולות, ומדי פעם אני נעצרת לבחון אותם מקרוב. אפשר למצוא בהם חלקים, או חלקי חלקים, של דברים מוכרים, פחות או יותר, שלא תמיד ניתנים לזיהוי. באופן קבוע אני מנסה להדביק זה לזה את אלו שנדמים לי כשייכים, חזרה לכדי צורה מושלמת, אבל כל מה שמתקבל הוא גופים בעלי צורות משונות ומחוררות. אני מניחה אותם בצד.

אהבה היא לא עניין כרונולוגי. אני לא אוהבת יותר את מי שהיה שם קודם. אהבה היא עניין של מקום ושל זמן. את מי שאהבתי אתמול, היום אני כבר לא אוהבת. את מי שאני לא אוהבת היום, אני אולי אוהב מחר. אבל אני אף פעם לא אוהב לפי הסדר. 

בגדים לפי מצבי רוח

נחום ספון במשרדו. הוא יושב רכון אל שולחן השרטוט, וידיו רושמות חזיתות מלבניות וארוכות שיש בהן סדרים. מאחורי החזיתות, אני מנחשת, מסתתרים מסדרונות, שלאורכם ניצבות דלתות מופרדות במרחקים קבועים זו מזו, ומעברם האחר מצויים חדרים. באותה עת אני יכולה גם להרגיש את המקצב שלהם [ממש כמו שמדגים פטריק סווייזי בסרט 'ריקוד מושחת', מיד אחרי שהוא אומר "It's a feeling, a heartbeat"], ולשמוע את קול צעדיי מהדהד בהם יחידי. החזיתות של נחום מזכירות לי שעוד יש פשטות בעולם, ונחום מזכיר לי שעוד יש בו גם צניעות. כשהוא רואה אותי, הוא מחייך. לרוב הוא קורא לי קרן שמש, אבל בחורף הוא אומר שיש לי מבט נוגה. לפעמים, הוא מספר לי על הימים שבהם עבד במשרד של ברוצקוס, או על הנכד שלו, שגר בגרמניה, המכונה בחיבה "הקנצלר". לפעמים, הוא נותן לי במתנה רישום מינימליסטי של מקבץ בתים נמוכי קומה, עומדים בראש גבעה, ובתחתיתה שני עצי ברוש.

את נחום הכרתי כששיבה כבר זרקה בשערו, ועצבות רכה אך מחויכת ניכרת בכולו. [אני חושבת שאנחנו נולדים עם רגשות מופרדים, כשכל רגש עומד בפני עצמו. עם הזמן נוצרת היררכיה של הרגשות שלנו, שנקבעת לפי המינון שבו אנחנו מרגישים כל אחד מהם. הקשר בין הרגשות בהיררכיה הוא כזה שכל רגש מחלחל אל אלו שמתחתיו, עד שהיחיד מביניהם שנשאר הדבר עצמו הוא הרגש העליון ביותר, והוא מצוי גם בכל האחרים]. נחום אמר לי, שהדבר שהכי מצער אותו הוא שבעולם הזה אי אפשר להכיר יותר מאישה אחת. כי בשביל באמת להכיר אישה, אתה צריך להיות איתה תקופת חיים, מיום בגרותך ועד יום מותך. ואני מבינה, שגם בעניין הזה אני כבר לעולם לא אדע את מה שנחום יודע. אבל בזכותו אני כן יודעת איפה נמצאת נקודת המרכז של כל מיני סוגים של קשתות, ולמה אדריכלים בוחרים לעסוק בדומם, באבן, בבטון, בברזל, אבל לא באנשים.

הבגדים בארון שלי מסודרים לפי מצבי רוח. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, לעיתים במשך כמה ימים ולילות רצופים, כשאני ממש צריכה מישהו  שילטף לי את הראש ויאמר: "הכול יהיה בסדר", ולא מוצאת. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, כשאני רוצה להמשיך להרגיש בבית גם כשאני מחוצה לו, או כשאני הולכת למקום שאני לא רוצה להיות בו. יש את הבגדים של האושר של לילות שרב, איתם אני יושבת על מדרכות מאובקות שפולטות חום, ואת הבגדים של הדכדוך לשעות בהם הוא נשבר. יש את הבגדים שאני לובשת כשאני מקווה שהזמן יעצור מלכת [זה בדרך כלל קורה כשאני בים], ואת הבגדים שאני לובשת כשאני מנסה לומר שאיני שייכת לאף אדם מלבדי. יש את בגדי השינוי, בגדי היוהרה, בגדי הבדידות, בגדי הציפייה ובגדי השמחה, וכל אותם בגדים בטח לא יודעים למה בחרתי ללבוש דווקא אותם באותו היום. אבל כל הבגדים כולם מתכנסים לכדי שני מדפים ועמוד תליה אחד, כחלק מהמחאה הפרטית שלי נגד תרבות הצריכה. 

האישה הגבוהה ודקת הגיזרה

אני האישה הגבוהה ודקת הגיזרה. עקביי נוקשים על מרצפות אבן ברחובות אירופאים. אני לובשת שמלות אדומות, ארוכות ורכות, ויושבת בגו זקוף. אני שותה וויסקי בברים אפופי עשן לצלילי מוסיקת ג'אז. כל הימים מוטל צל על פניי, ואין איש אשר יֵדע את כולי. אני האישה עם החזה השופע והמחשוף הנדיב. לצווארי אני עונדת שרשרת זהב עדינה עם תליון בצורת צלב מצופה יהלומים. אני עולה לרגל למקומות קדושים עטופה בתחרה שחורה. אני יודעת יותר ממה שהייתי רוצה על אלוהים ועל אנשים. אני האישה מקו המשווה. על הלשון שלי מתגלגלת שפה, צחוקי מצטלצל למרחקים ואני מתנועעת כמו לצלילי מקצב שרק אני שומעת. כמעט שאיני מרגישה גאות או שפל, ומרכז הכובד שלי נמצא בתוכי. אני האישה מקום המדינה. שערי הזהוב קלוע בשתי צמות ולגופי מכנסי חאקי וחולצת כותנה לבנה. אני נוטעת אקליפטוס ונצרבת בשמש. את סבלי אני נושאת בשתיקה. אני כל הנשים האלו ועוד הרבה אחרות. אני אף לא אחת מהן.

מזה שנים שאני מנסה לשרטט את קווי דמותי ואיני מצליחה. הם רבים וצפופים ואין בהם סדר או היגיון. רק לאחרונה הבנתי, שההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שאינני גוף יחיד אלא צורת רבים. [האם היותי מן צורה שכזאת יכול לפצות על כך שהשם שלי, לא רק שאינו יכול להפוך בנקל לכינוי חיבה, אלא שהוא גם נסמך בלא סומך?] ומאז אני תוהה איך ייראו חיי כשזה ייוודע גם לאחרים. מה שבטוח, כשנשב בפאב  ישאלו אותנו: "מה תרצו לשתות?". ואנחנו נרצה גם קפה הפוך גדול כדי להתעורר, גם בירה בגלל הטעם, גם יין בשביל האושר, גם וודקה כי החיים קשים וגם מרטיני לטובת התדמית. את הלילה שאחרי, לא נעבור עם הראש בתוך אסלה, חסרי אונים לנוכח העובדה שבלונדינים חטובים ישנים במיטה שלנו. וגם שאף אחד כבר לא יופתע כשהתשובה שלנו לכל מיני שאלות תהיה "כן ולא".

בעולם ישנו שינוי מתמיד. בכל רגע עתיד הופך להווה, והווה לעבר. [איפה נמצא כל מה שעבר וכל מה שעתיד?]. אני מדמיינת מסוע, כמו שיש בשדה תעופה או בתחנת רכבת, שהוא אינסופי ועליו הכול מתרחש. בדרך כלל התנועה שלנו הרמונית [של המסוע ושלי]. כשאני ישנה, ממשיכה רק התנועה השלווה והמונוטונית של המסוע, ונושאת אותי איתה. לפעמים חל שיבוש ואני מקדימה את עצמי. כשזה קורה, אני יושבת על פסגת הר מושלג ונושמת אוויר צלול. אם איני משגיחה די הצורך, דבר מה יקר ללבי נשמט, נסחף על גבי המסוע ומתרחק. אז, אני רצה בכל הכוח נגד כיוון התנועה עד שאמצא אותו ואשיב אותו אלי, שאם לא כן הוא יהפוך לגעגוע.  

במהופך לסדרי עולם

הכרתי פעם מישהו שהיה ישן במאונך, ראשו על הכרית, גופו לאורך הקיר וכפות רגליו פונות אל התקרה במין תנוחה כזאת שמזכירה עמידת ראש. היו לו עיניים ירוקות, שתי אצבעות מעוכות שנפגעו מטריקת דלת חזקה מדי והורים גרושים. גם לו, כמו לי, היו נמשים פזורים על פני האף ובצדיו, שהופיעו עם בוא האביב ונעלמו בסתיו. הוא גר אצל אמא שלו בבית במושב ולפעמים הוא היה נוסע לבקר את אבא שלו, שהוא קרא לו "איש חכם אחד". התבגרנו ביחד. לבשנו בגדים שחורים, נעלנו נעליים שחורות, גידלנו שיער, הקשבנו ללד זפלין ולדלתות, ניגנו על גיטרות, שתינו, עישנו ודברנו על כל הדברים הכי . [אני התבגרתי על דרך השלילה. את כל מה שהיה אסור הפכתי לאורחות חיי ובמה שהיה מותר כמעט ולא מצאתי עניין]. אהבתי אותו בגלל כל הסיבות שבין השאר הובילו אותו לישון במהופך לסדרי עולם. וגם בגלל העיניים.

אני תוהה מה הוא הזיכרון. האם הוא דומה לקשיש טוב לב שיושב במחסן קטן ואפלולי, אליו חודרות קרני השמש רק מעט, מוקף קופסאות מלאות כרטיסיות ישנות ודהויות כתובות בכתב יד צפוף, או שמא לקולנוען מטורף שמחזיק פיסות של חיינו על סרטי צילום, גוזר, עורך, מחבר ומרכיב. ואולי בכלל הוא רק הרבה שורות קישור אל זמן אחר מרוכזות במחשב של האקר חיוור ושותק. ונניח שאפגוש את אותו מישהו אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו, גם הוא יזכור אותי?, ואת עצמו הוא יזכור כמו שאני זוכרת?, ואותו זיכרון שלי, האם הוא הופך אותי קצת שייכת לו? ואותו לי?. אם יום אחד הוא ידפוק על חלוני כבר יהיה אביב, ריח יסמין ינשא באוויר ואני אחתוך לנו אבטיח.

באופן כללי יש לי חיבה לאנשים לא סימטריים. כשאחד כזה נקרה על דרכי מיד אני משלבת את זרועי בזרועו והולכת לאן שהוא הולך, לא משנה מה. לכן אני תמיד דואגת שיהיו אצלי בתיק חוט דנטלי, מברשת שיניים וספר של יואל הופמן. [וגם בגלל שימים שמהלכם וסופם ידועים לי עוד מראשיתם גורמים לי לפרוץ בבכי]. האנשים הלא סימטריים מספרים לי איך כשהם הופכים את מבטם אחורה הם רואים מראות שונים לגמרי מאלו שחלפו על פניהם, איך כשהם עוברים מצד לצד הם תמיד מוצאים את עצמם בשמאל, ואיך כשהם מקיפים את כדור הארץ בקו ישר הם לא מגיעים בסוף לאותה נקודה. יציאה למסעות מסוג זה מהווה עבורם סיכון שמא בסופם ימצא את עצמו רואה חשבון א-סימטרי מחויט בשם יאיר, שמברך כל בוקר את העוברים ושבים בברכת שלום, חולב ציקלידים באגם מלאווי לבוש בתחתונים, כשאין בנמצא קרם הגנה על אף עורו הבהיר.

בכל שבוע סדר הימים שלי הוא שונה. למשל, לפני כמה שבועות, כשהגיעה שבת לסיומה, מיד רציתי שלמחרת תהיה עוד אחת. כשלמרות זאת הגיע יום ראשון רציתי שהוא יהיה יום שלישי. ביום רביעי היה נדמה לי שהשבוע כל כך ארוך עד שהייתי בטוחה שכבר יום חמישי. אותו השבוע היה נראה כך: שבת, שלישי, שני, שלישי, חמישי, חמישי, שישי. את השבוע שלאחריו העברתי בציפייה דרוכה ליום שישי, ולכן הוא היה נראה כך: שבת, ראשון, ראשון, ראשון, ראשון, חמישי, שישי. ורק לפעמים, כשהשבוע שלי מסתדר כך: שבת, ראשון, שני, שלישי, שני, ראשון, שבת, אני נזכרת שעכשיו.