היה פעם אדריכל שתכנן ספריה

חיות אורבניות מבויתות בתוך כלובים של בטון ומסגרות של תרבות, מסודרות בצורות של ארגון, נתונות במגבלות של מנהגים ושפה. לרוב הולכות עם כל העדר, לכל היותר נוטות קצת ימינה או שמאלה. איך זה שאף אחד עוד לא הקים עמותה או מלכ"ר כדי לשחרר אותנו, או לפחות להגן על הזכויות?

ראיתי תמונה שלך שמישהו הצמיד למקרר במגנט עגול שחור. יושבת שפופה, לובשת כותנה בגוון מדברי, מסתכלת למעלה במבט פראי. מי בכלל ידע עד אותו רגע שיש בך את זה. אני אקנה לך כרטיס טיסה ואשלח אותך לחיות באיזה ג'ונגל. הרי עכשיו כשאני יודעת, זה כמעט בלתי אפשרי שאתן לך להמשיך להתעורר כל בוקר בפריפריה שנקראת רמת גן, לפזר את הבנות, להחתים כרטיס בעבודה, בכניסה וביציאה, לחזור הביתה אל אותו איש, וללכת לישון. כן, זה יהיה הרבה יותר הגיוני אם תתחפרי בתוך מאורה כשמושלג, תרבצי מנומנמת בתוך המעיין כשיהיה לך חם, או תבהי בשקיעה, ותצטרפי לאיזו להקת זאבים טורפת. וגם אני אצטרף. כי אני לא רוצה להיות זו עם המבט המערבי המזוגג, שמנציחה אותך דרך עדשה של מצלמה משוכללת, ומפרסמת באתר של נשיונל ג'יאוגרפיק. לא רוצה. לא.

היה פעם אדריכל שתכנן ספריה, ובכל שנה היא הייתה שוקעת בעוד כמה מילימטרים. בסוף התברר שהוא שכח להכניס לחישובים הסטטיים של שלד המבנה את המשקל של הספרים. אני, לעומת זאת, קראתי בשנה האחרונה רק ספרות שנכתבה על ידי נשים. וירג'יניה וולף (אנגליה), אן אנרייט (אירלנד), מגדה סאבו (הונגריה), אלנה פרנטה (איטליה), גבריאלה אביגור רותם (ישראל), לידיה ז'ורז' (פורטוגל), אנה אנקוויסט (הולנד), פלאנרי או'קונר (ארה"ב), אליף שפאק (טורקיה), אליס מונרו (קנדה), איזבל איינדה (פרו), צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני (הודו), קייט מורטון (אוסטרליה), בננה יושימוטו (יפן). חשבתי שזה ייתן לי מושג יותר ברור על העולם. בסוף אותה שנה הבנתי שספריות קמות, ספריות שוקעות, וזה לא אומר כלום, אבל זה שהפמיניזם היה מהפך טכני ולא תפיסתי, זה מצער אותי מאוד.  


אין תגובות:

פרסום תגובה