33

כל האנשים הם בני חלוף למעט נזיר אחד בודהיסטי, שחי על ענף עץ רודנדורון למרגלות נהר באגמאטי בעמק קטמנדו, לבוש בגלימת משי צבעונית, וניזון אך ורק מ- 129 סוגים של פטריות שגדלות שם. מאימת כלי התקשורת, מיקומו המדויק של אותו נזיר ידוע רק לבני משפחתו, שכשמלאו לו 126 התכנסו לדון באפשרות שייתכן והוא בן אלמוות, ובהשלכותיה ברמה המקומית והכלל אנושית. מאז, מזה דורות רבים, הם מתעדים את קורות חייו שמוצגים בתערוכה קבועה במוזיאון הלאומי המתעדכנת בכל כמה עשורים.  לנזיר קוראים אננדה סובהוטי ובאופן קבוע הוא מאמץ כלב תועה מזן מסטיף טיבטי. [השנה של גיל 33 הייתה עגולה יותר, והעובדה שהכל זמני גרמה רק לשבירה אקראית של כלי מטבח שקופים ולפציעות שטחיות באיברים חיצוניים]. שאלתי את עצמי האם אי פעם היה אדם שהצליח להיות רק הווה והאם הוא הרגיש כאילו הוא מוקף ערפל כבד?

מילים רועות בשדות סמנטיים זרים. גם אנשים. אז הם קונים צלחות קרמיקה לבנות שמודפסת עליהן המילה "אהבה" באותיות אדומות גם כשהם אינם אוהבים, ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. בשנה של גיל 33 הצלחות האלו לא נשברו אקראית אלא בצורה מכוונת, למרות כל התיאוריות הסביבתיות, הירוקות, בנות הקיימא הפופולאריות בקרב אדריכלים ומתכננים או סתם תל אביבים. כשהם נשברו הנזיר הבודהיסטי לא היה מופתע כי הוא כבר ראה הכל. אבל יעקב השכן, שהוא גם ועד הבית, הפסיק את שירתו הקבועה של מזמורי שבת בבוקר, ניגש לבדוק מה מידת הנזק לרכוש ולגוף, וחזר כשלעומת שבא נבוך ומבולבל. ההפסקה הזאת שהוציאה אותו משיגרת יומו עלתה לו בהתקף היסטריה קל ובנטילת כדורי הרגעה. את שארית אותו היום הוא העביר בניסיון להחזיר את הזמן שאיבד.

אוּרי

מדינת ישראל, 1948. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים עם תלתלי זהב רכים ועיניים כחולות צלולות. חקלאים שריריים ושזופים, אוהבי המולדת. הם יודעים בדיוק מאיפה ולאן ומכירים היטב את הדרכים הבודדות המחברות ביניהם. בגלל סיבה מאוד פשוטה כמו טיפות גשם בקצות האצבעות את הלב שלהם תתפוס נערה אחת, ואליה הוא יקשור אותם באהבה שעם השנים תלבש ותפשוט צורות.  

מדינת ישראל, 2012. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים ששערם שָׁטֶנִי חלק, שזור בחוטי כסף, שעיניהם ירוקות מעומעמות. הם חיוורים ומביטים סביבם בתמיהה, עומדים נבוכים אל מול אינספור הדרכים המתפתלות. בשבילם טיפות גשם בקצות האצבעות כבר אינן סיבה מספקת. [ואני לא מבינה איך זה שאני מתגעגעת למה שמעולם לא היה שלי. כמו לריח של מדשאות מטוללות בין שבילי עפר ובתים נמוכי קומה.]  

שאלתי אותך באותו לילה אם אתה זוכר את כולן ואתה ענית לי שלא. אמרת גם שלזיכרון יש היגיון משלו והיה נראה שזה לא מטריד אותך. מיליוני חלקיקים מקיימים אינטראקציה בין גבר לאישה, בלתי ניתנים להגדרה, לא של מדע מדויק. אתה כתבת מחברת שירי אהבה ובינינו לא חיבר אף חלקיק אלמנטרי.   

משולש לבן על רקע שחור

בבוקר שלמחרת היום ההוא. היום בו הוחלפו השמים בלֶבֶד שחור, הכל הוחשך ואף לא זכר לקרן שמש נשאר בעולמך. יום שכבר ידעת כמותו, אבל הפעם היה אחר. כי ביום ההוא הצלחת לראשונה לשנות ממנהגך ובקושי רב חיברת עבר להווה לעתיד ובמדרגות המכלול הזה טיפסת עד שהגעת למשטח הלֶבֶד ובאחרון כוחותיך פתחת בו חריץ קטנטן של אור ובו נאחזת עד סופו של אותו יום. 

ובבוקר שלמחרת, אחרי שינה ארוכה מדי אך מובנת, את מתעוררת שקטה ויודעת שאת אחרת. ובעודך מסתובבת בביתך כשלאות מתוקה פושטת בכל איבריך, מתוך מבט אחד סתמי את מוצאת מונח על הרצפה פיסת לֶבֶד שחור מקומטת מעט. כשאת פורסת אותה את מגלה שכל מידותיה הן 100 על 60 ס"מ ואת רואה בה את החריץ. את לוקחת את הבד, נותנת אותו בתוך מסגרת, קוראת לו בשם כמעשה הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים או הניאו פלסטיציסטים ההולנדיים בתחילת המאה ה-20 "משולש לבן על רקע שחור", שם שאינו מסגיר את הסיפור שאינו חושף הכל, ותולה אותו על אחד הקירות בסלון ביתך.