שעה שנכנסת אל תוך הלילה

שעה שנכנסת אל תוך הלילה. אד ערפילי דחוס אופף את החלל ורק פנס רחוב בודד מאיר את סביבותיו באור חזק ומאפשר את המבט הזה. של בית יחידי בן 2 קומות, חיפוי טיח, גג רעפים, חלונות עץ, תריסי ברזל. מחוץ לבית מדשאה מסודרת, עצים מחטניים, וגדר. מעבר לגדר קטע מדרכה ופיסת כביש. שקט. מתוך הבית אין יוצא ואין בא. מתוך הערפל אין יוצא ואין בא. ורק רוח קלה משייטת. 

בתוך הבית אישה אפופה באדי אלכוהול משלה. לצד המיטה זרוקים ברישול החצאית, המקטורה, הגופייה, הגרביונים, התחתונים, המגפיים והחזייה שהיא פשטה בזה אחר זה לפני שנכנסה למיטה. את המבט הזה היא חולמת בתוך שינה טרופה. עומדת מתחת לפנס מחכה למשהו שיקרה שיוכל לתת הסבר באשר לזמן ולמקום. כי לפעמים זה קצת מבהיל לחיות ככה בלי התחלה ובלי סוף בלי מאיפה ולאן בלי לפני ובלי אחרי. בעיקר באותם רגעים בהם אפשר להבין למה התכוונו כל אלו שאמרו שהקיום הוא שברירי.

ואז אפשר לדמיין למשל סדיקה שמתחילה בנקודה מסוימת ומתקדמת ומתקדמת ומתקדמת וכוללת גם אותך עד נקודת השבר בה הכל מתפורר ונופל לאדמה. או את איך שתיראה ההרחבה המתוכננת על ידי משרד אדריכלים רובינשטיין-עופר לבית החולים באיתנים, בתוך הנוף של יערות קק"ל שמקיפים את ירושלים, כשהיא מאוכלסת על ידי כל אלו שהקיום שלהם פעם היה שברירי ועכשיו הוא במקום אחר.  

 ________________________________________________________________

עיקול של כביש אספלט שחור דו נתיבי עם שוליים צרים. מצדו האחד צלע הר עמוס צמחיה מקומית פרועה, ירוקה שגדר אבן טבעית גבוהה תוחמת אותו במפגש עם הכביש. מצדו האחר מלון דירות נמוך עם חזית ארוכה שנראית כמו אסופה של חזיתות של מבנים שונים, שהודבקו זו לזו ברישול אנושי נעים. על המעקה של אחד הגגות חרוט סמל הטריסקל. מעבר למלון מצוק תלול ובתחתיתו ים כחול צלול. את המבט הרחוק בשני קצותיו של העיקול תוחמים רכסי הרים.

בכל בוקר בשעה 9:00 בדיוק מחנה אישה צעירה רנו קליאו לבנה ישנה על פיסת מדרכה מרוצפת שלפני המלון. בכל בוקר כשהיא יוצאת מהאוטו ופוסעת לאורכו עד לתחנת האוטובוס הקרובה היא שמה לב שכל הדלתות והחלונות סגורים, התריסים מוגפים, הוילונות מוסטים, שרחש לא נשמע ושאיש לא נראה. ובאופן קבוע בדקות הספורות שנותרו לה עד שיגיע האוטובוס היא מפתחת תיאורית קשר ותוהה מי ההתארגנות החשאית שעומדת בבסיסה.

אבל אז היא שוכחת מכל העניין עד שכל יום ב- 14:40 היא יורדת מהאוטובוס באותו עיקול כביש חולפת על פני המלון בדרכה חזרה לאוטו ומוצאת שהוא סגור ומסוגר בדיוק כמו שהיה בבוקר. בינה לבינה היא מגלה שהיא די נהנית מהתחושה כאילו יש קטע קטן של העולם ששייך רק לה, גם אם בצידה חשש קטן מהאפשרות שהעניין ירחיב את גבולותיו ויהפוך לקבוע, ולכן למרות הסקרנות שמתעוררת בה היא לא מחפשת את הכניסה. עד שיום אחד כמה דקות אחרי השעה 14:40 כשהיא מתקרבת לאוטו היא מגלה שעל השמשה מתחת למגב הימני יש פתק מקופל. היא מוציאה אותו משם, פותחת וקוראת "בכל בוקר קרן שמש מסנוורת את עיני, וקרן השמש הזו היא את" ומתחת רשום מספר טלפון. היא נכנסת לאוטו ותוך כדי נהיגה מדמיינת גברים בכל מיני גילאים צורות צבעים קולות. היא מגיעה הביתה, מזמינה כרטיס טיסה ומתחילה לארוז.    

אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה

אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה. הגבר גבוה ובהיר. לעיניים שלו גוון תכלת צלול ושליו כמו אגם קטן מוקף גבעות מוריקות בו סירת מפרש יחידה עשויה עץ. הוא לובש חולצת טריקו לבנה פשוטה ומכנסי קאפרי מבד אפור. האישה נמוכה ממנו. יש לה שיער חום חלק שמגיע עד מעבר לכתפיים ועיניים חומות עם מבט פיקח. היא לובשת שמלה אדומה קצרה ודקה. הגבר יושב בקצה הספה הכחולה, גופו מוטה לעברה, ידיו נתמכות על ירכיו והוא קשוב. האישה יושבת במרכז הספה הכחולה, רגליה מקופלות, זרועה האחת נשענת על כריות משענת גב הספה וראשה נתון בכף ידה. גם היא קשובה ועל שניהם שורה נינוחות, כזו שיכולה להתקיים רק אחרי היכרות רבת שנים שתחילתה עוד בימי הילדות. השיחה ביניהם קולחת, נעה רצופה בין מישורי הזמן. ככל שחולפות השעות מתמלא המרווח שביניהם במילים ובדבר מה נוסף בלתי נראה באותה המידה אבל בעל עוצמה גדולה יותר. שם בין המילים ישנו "כל מה שהיה יכול להיות אִם" שנִשתק משך כל אותן שעות, כדרך שבה נִשתקים בין האנשים כל הדברים שיש להם משמעות. השמש שבמרפסת כבר נחלשת, יש צליל של דלת נטרקת והשניים כבר אינם, ומעל הספה הכחולה המוארת באור רך שלפני שקיעה הוא עוד ישנו ואין ודאות שיחלוף.

ואתה, שמסתכל עלי כאילו שאני דלת לארון בגדים שאין לו דופן אחורית, כדי לחסוך ממך עוגמת נפש אני אומר לך מיד שיש דופן אחורית אבל מאוד קשה להגיע אליה כי הארון מבולגן בצורה שלא תיאמן, כמה מדפים נשברו, מגירה אחת אינה יושבת בתוך המסילה ולפחות עש אחד חי בפנים בנחת. ועוד שאם הייתי צריכה לכתוב ספר תשובות הוא היה ריק. כמה מאות עמודים של דפים לבנים. אולי אלפים, תלוי כמה שאלות היו נשאלות. אתה עדיין כאן? אם היית גבר גבוה ובהיר עם עיני תכלת לא הייתי צריכה לומר לך את כל זה ולא הייתה ספה כחולה.  

33

כל האנשים הם בני חלוף למעט נזיר אחד בודהיסטי, שחי על ענף עץ רודנדורון למרגלות נהר באגמאטי בעמק קטמנדו, לבוש בגלימת משי צבעונית, וניזון אך ורק מ- 129 סוגים של פטריות שגדלות שם. מאימת כלי התקשורת, מיקומו המדויק של אותו נזיר ידוע רק לבני משפחתו, שכשמלאו לו 126 התכנסו לדון באפשרות שייתכן והוא בן אלמוות, ובהשלכותיה ברמה המקומית והכלל אנושית. מאז, מזה דורות רבים, הם מתעדים את קורות חייו שמוצגים בתערוכה קבועה במוזיאון הלאומי המתעדכנת בכל כמה עשורים.  לנזיר קוראים אננדה סובהוטי ובאופן קבוע הוא מאמץ כלב תועה מזן מסטיף טיבטי. [השנה של גיל 33 הייתה עגולה יותר, והעובדה שהכל זמני גרמה רק לשבירה אקראית של כלי מטבח שקופים ולפציעות שטחיות באיברים חיצוניים]. שאלתי את עצמי האם אי פעם היה אדם שהצליח להיות רק הווה והאם הוא הרגיש כאילו הוא מוקף ערפל כבד?

מילים רועות בשדות סמנטיים זרים. גם אנשים. אז הם קונים צלחות קרמיקה לבנות שמודפסת עליהן המילה "אהבה" באותיות אדומות גם כשהם אינם אוהבים, ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. בשנה של גיל 33 הצלחות האלו לא נשברו אקראית אלא בצורה מכוונת, למרות כל התיאוריות הסביבתיות, הירוקות, בנות הקיימא הפופולאריות בקרב אדריכלים ומתכננים או סתם תל אביבים. כשהם נשברו הנזיר הבודהיסטי לא היה מופתע כי הוא כבר ראה הכל. אבל יעקב השכן, שהוא גם ועד הבית, הפסיק את שירתו הקבועה של מזמורי שבת בבוקר, ניגש לבדוק מה מידת הנזק לרכוש ולגוף, וחזר כשלעומת שבא נבוך ומבולבל. ההפסקה הזאת שהוציאה אותו משיגרת יומו עלתה לו בהתקף היסטריה קל ובנטילת כדורי הרגעה. את שארית אותו היום הוא העביר בניסיון להחזיר את הזמן שאיבד.

אוּרי

מדינת ישראל, 1948. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים עם תלתלי זהב רכים ועיניים כחולות צלולות. חקלאים שריריים ושזופים, אוהבי המולדת. הם יודעים בדיוק מאיפה ולאן ומכירים היטב את הדרכים הבודדות המחברות ביניהם. בגלל סיבה מאוד פשוטה כמו טיפות גשם בקצות האצבעות את הלב שלהם תתפוס נערה אחת, ואליה הוא יקשור אותם באהבה שעם השנים תלבש ותפשוט צורות.  

מדינת ישראל, 2012. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים ששערם שָׁטֶנִי חלק, שזור בחוטי כסף, שעיניהם ירוקות מעומעמות. הם חיוורים ומביטים סביבם בתמיהה, עומדים נבוכים אל מול אינספור הדרכים המתפתלות. בשבילם טיפות גשם בקצות האצבעות כבר אינן סיבה מספקת. [ואני לא מבינה איך זה שאני מתגעגעת למה שמעולם לא היה שלי. כמו לריח של מדשאות מטוללות בין שבילי עפר ובתים נמוכי קומה.]  

שאלתי אותך באותו לילה אם אתה זוכר את כולן ואתה ענית לי שלא. אמרת גם שלזיכרון יש היגיון משלו והיה נראה שזה לא מטריד אותך. מיליוני חלקיקים מקיימים אינטראקציה בין גבר לאישה, בלתי ניתנים להגדרה, לא של מדע מדויק. אתה כתבת מחברת שירי אהבה ובינינו לא חיבר אף חלקיק אלמנטרי.   

משולש לבן על רקע שחור

בבוקר שלמחרת היום ההוא. היום בו הוחלפו השמים בלֶבֶד שחור, הכל הוחשך ואף לא זכר לקרן שמש נשאר בעולמך. יום שכבר ידעת כמותו, אבל הפעם היה אחר. כי ביום ההוא הצלחת לראשונה לשנות ממנהגך ובקושי רב חיברת עבר להווה לעתיד ובמדרגות המכלול הזה טיפסת עד שהגעת למשטח הלֶבֶד ובאחרון כוחותיך פתחת בו חריץ קטנטן של אור ובו נאחזת עד סופו של אותו יום. 

ובבוקר שלמחרת, אחרי שינה ארוכה מדי אך מובנת, את מתעוררת שקטה ויודעת שאת אחרת. ובעודך מסתובבת בביתך כשלאות מתוקה פושטת בכל איבריך, מתוך מבט אחד סתמי את מוצאת מונח על הרצפה פיסת לֶבֶד שחור מקומטת מעט. כשאת פורסת אותה את מגלה שכל מידותיה הן 100 על 60 ס"מ ואת רואה בה את החריץ. את לוקחת את הבד, נותנת אותו בתוך מסגרת, קוראת לו בשם כמעשה הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים או הניאו פלסטיציסטים ההולנדיים בתחילת המאה ה-20 "משולש לבן על רקע שחור", שם שאינו מסגיר את הסיפור שאינו חושף הכל, ותולה אותו על אחד הקירות בסלון ביתך. 

יושבת על הגדר

מתוך הזיכרון. תמונת נוף דומם. צהרי היום על גדות נחל מתעקל שלאורכו פזורים עצים וסלעים מוקפים צמחיה נמוכה. אתה מעיין בה מדי פעם, לפי הצורך, והיא נשארת קבועה. אבל יום אחד עולה מתוכה רחש עמום ומרוחק, בתדר פנימי, שקורא לך אליה. אתה מתבונן בה בריכוז וממתין לבאות. לשבריר שניה, תזוזה כמעט בלתי מורגשת, רוח קלה נושבת ומרעידה עלה יחיד. ואז אתה כבר יודע שמשם אין עוד דרך חזרה. לנגד עיניך הכול מתחיל לשנות צורה. האדמה זולגת לכל עבר, העצים נמסים ונוזלים, הצמחייה מתפוררת והופכת לאבק, הנחל מתפזר במרחב. ובתיאום מרהיב הם מתחילים לנוע בתנועה אחידה עד שהם הופכים למערבולת. הם מסתחררים זמן מה במהירות קבועה, ללא שינוי, ואתה מתחיל לחשוש שכך הם יישארו תמיד. אך ברגע מסוים, בלתי צפוי, מתחיל הסחרור והופך איטי יותר ויותר, עד שפוסק. ובהדרגה הם מתגבשים חזרה לצורות, ולאחר מכן שבים כל אחד למקומו עד ששוב ניצבת מולך התמונה המוכרת. ופתאום שקט. אבל מאותו רגע מתחיל לכרסם בך הספק, מאחר שאינך יודע בוודאות שלא התהפכה אחת מן האבנים, או שלא התחלף גבעול של עשב בזה הסמוך לו, או שלא ניתזה טיפה לגדה הנגדית. ויכול להיות שזה בכלל לא משנה, בדיוק כמו שיכול להיות שכשיבוא היום ותחפש דבר מה מסוים בתוך אותה תמונה תגלה שהוא איננו ורק אז תדע לאמוד את משמעות השינוי. [את המקדש של אלת השמש אמאטרסו באיסה שביפן מפרקים ובונים מחדש כל עשרים שנים בערך כדי שיישאר רענן.]

את אהבת אותי פעם. וכשאהבת, חיינו חיים שלמים ביחד. ראינו סרטים, הלכנו לים, נסענו בג'יפ, רכבנו על אופנוע, טיילנו בשבילים אמיתיים ובדרכים מדומיינות, ביקרנו בבירות אירופאיות, אכלנו מאכלים מקומיים, טעמנו לפחות 40 סוגים של בירה, דיברנו, צחקנו, הקשבנו, גילינו, חלמנו, רקדנו, היינו ביחד, היינו כל אחד לעצמו, תיכננו אינספור תוכניות. את חשבת שלא תרצי לחיות את חייך בלעדיי. ואז נפרדת ממני והלכת לדרכך. ואחר כך אהבת מישהו אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. ובפעם האחרונה שנפגשנו במקרה, אחרי הרבה שנים שלא התראינו, אמרתי לך שאני לא מתפלא. כי אם כל דבר הוא פונקציה של נסיבות שמשתנות ללא הרף, סביר להניח שאת תמשיכי לשבת על הגדר ולנדנד כפות רגליים שלא נוגעות בקרקע. ואני כנראה לא יכולתי להיות הגורם המכריע שלך. [בתגובה רציתי להסביר לו שהחיים הם לא סיפור אגדה, אבל זה היה יכול להתארך שעות, אם לא ימים, ואני כבר מיהרתי לפגוש מישהו אחר.]

במרפסת שלי השארתי אדמה בתוך עציץ של חרס בגוון טבעי. קצת אחרי שהגיע החורף הופיע שם ניצן. שאלתי אותו: מי אתה ומאיפה באת והאם אתה כאן כדי להישאר?. הוא היה שברירי מכדי לענות, ובגלל שלא הייתי בטוחה שהוא ישרוד עזבתי אותו במנוחה. כשהחורף העמיק אני נבלתי, אבל הניצן התפתח לשלושה גבעולים והרבה עלעלים. שאלתי אותו: איך קוראים לך ולמה החלטת להשתקע דווקא במרפסת שלי?. אבל הוא התמהמה בתשובתו וכבר היה לי מאוד קר אז נכנסתי הביתה. ורק כשהחורף התחיל לרמוז על עזיבתו המתקרבת, גיליתי בקצה אחד הגבעולים תחילתה של פריחה סגולה. בגלל שהיה יום שמשי אמרתי לו: לא אכפת לי שאתה כאן אבל רק שתדע, אני יושבת על הגדר. הוא הסתכל עלי בחיוך לעגני ואמר: גם ישיבה על הגדר היא עניין תלוי נסיבות. הרמתי את העציץ, הושטתי ידיים קדימה אל מעבר למעקה של המרפסת, מעל הגינה של הבניין, הפכתי וניערתי חזק.  

[מוקדש לאחותי, מיכל, שביקשה ממני לכתוב משהו על זיכרון ושיכחה]