יושבת על הגדר

מתוך הזיכרון. תמונת נוף דומם. צהרי היום על גדות נחל מתעקל שלאורכו פזורים עצים וסלעים מוקפים צמחיה נמוכה. אתה מעיין בה מדי פעם, לפי הצורך, והיא נשארת קבועה. אבל יום אחד עולה מתוכה רחש עמום ומרוחק, בתדר פנימי, שקורא לך אליה. אתה מתבונן בה בריכוז וממתין לבאות. לשבריר שניה, תזוזה כמעט בלתי מורגשת, רוח קלה נושבת ומרעידה עלה יחיד. ואז אתה כבר יודע שמשם אין עוד דרך חזרה. לנגד עיניך הכול מתחיל לשנות צורה. האדמה זולגת לכל עבר, העצים נמסים ונוזלים, הצמחייה מתפוררת והופכת לאבק, הנחל מתפזר במרחב. ובתיאום מרהיב הם מתחילים לנוע בתנועה אחידה עד שהם הופכים למערבולת. הם מסתחררים זמן מה במהירות קבועה, ללא שינוי, ואתה מתחיל לחשוש שכך הם יישארו תמיד. אך ברגע מסוים, בלתי צפוי, מתחיל הסחרור והופך איטי יותר ויותר, עד שפוסק. ובהדרגה הם מתגבשים חזרה לצורות, ולאחר מכן שבים כל אחד למקומו עד ששוב ניצבת מולך התמונה המוכרת. ופתאום שקט. אבל מאותו רגע מתחיל לכרסם בך הספק, מאחר שאינך יודע בוודאות שלא התהפכה אחת מן האבנים, או שלא התחלף גבעול של עשב בזה הסמוך לו, או שלא ניתזה טיפה לגדה הנגדית. ויכול להיות שזה בכלל לא משנה, בדיוק כמו שיכול להיות שכשיבוא היום ותחפש דבר מה מסוים בתוך אותה תמונה תגלה שהוא איננו ורק אז תדע לאמוד את משמעות השינוי. [את המקדש של אלת השמש אמאטרסו באיסה שביפן מפרקים ובונים מחדש כל עשרים שנים בערך כדי שיישאר רענן.]

את אהבת אותי פעם. וכשאהבת, חיינו חיים שלמים ביחד. ראינו סרטים, הלכנו לים, נסענו בג'יפ, רכבנו על אופנוע, טיילנו בשבילים אמיתיים ובדרכים מדומיינות, ביקרנו בבירות אירופאיות, אכלנו מאכלים מקומיים, טעמנו לפחות 40 סוגים של בירה, דיברנו, צחקנו, הקשבנו, גילינו, חלמנו, רקדנו, היינו ביחד, היינו כל אחד לעצמו, תיכננו אינספור תוכניות. את חשבת שלא תרצי לחיות את חייך בלעדיי. ואז נפרדת ממני והלכת לדרכך. ואחר כך אהבת מישהו אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. ובפעם האחרונה שנפגשנו במקרה, אחרי הרבה שנים שלא התראינו, אמרתי לך שאני לא מתפלא. כי אם כל דבר הוא פונקציה של נסיבות שמשתנות ללא הרף, סביר להניח שאת תמשיכי לשבת על הגדר ולנדנד כפות רגליים שלא נוגעות בקרקע. ואני כנראה לא יכולתי להיות הגורם המכריע שלך. [בתגובה רציתי להסביר לו שהחיים הם לא סיפור אגדה, אבל זה היה יכול להתארך שעות, אם לא ימים, ואני כבר מיהרתי לפגוש מישהו אחר.]

במרפסת שלי השארתי אדמה בתוך עציץ של חרס בגוון טבעי. קצת אחרי שהגיע החורף הופיע שם ניצן. שאלתי אותו: מי אתה ומאיפה באת והאם אתה כאן כדי להישאר?. הוא היה שברירי מכדי לענות, ובגלל שלא הייתי בטוחה שהוא ישרוד עזבתי אותו במנוחה. כשהחורף העמיק אני נבלתי, אבל הניצן התפתח לשלושה גבעולים והרבה עלעלים. שאלתי אותו: איך קוראים לך ולמה החלטת להשתקע דווקא במרפסת שלי?. אבל הוא התמהמה בתשובתו וכבר היה לי מאוד קר אז נכנסתי הביתה. ורק כשהחורף התחיל לרמוז על עזיבתו המתקרבת, גיליתי בקצה אחד הגבעולים תחילתה של פריחה סגולה. בגלל שהיה יום שמשי אמרתי לו: לא אכפת לי שאתה כאן אבל רק שתדע, אני יושבת על הגדר. הוא הסתכל עלי בחיוך לעגני ואמר: גם ישיבה על הגדר היא עניין תלוי נסיבות. הרמתי את העציץ, הושטתי ידיים קדימה אל מעבר למעקה של המרפסת, מעל הגינה של הבניין, הפכתי וניערתי חזק.  

[מוקדש לאחותי, מיכל, שביקשה ממני לכתוב משהו על זיכרון ושיכחה]