33














כל האנשים הם בני חלוף למעט נזיר אחד בודהיסטי, שחי על ענף עץ רודנדורון למרגלות נהר באגמאטי בעמק קטמנדו, לבוש בגלימת משי צבעונית, וניזון אך ורק מ- 129 סוגים של פטריות שגדלות שם. מאימת כלי התקשורת, מיקומו המדויק של אותו נזיר ידוע רק לבני משפחתו, שכשמלאו לו 126 התכנסו לדון באפשרות שייתכן והוא בן אלמוות, ובהשלכותיה ברמה המקומית והכלל אנושית. מאז, מזה דורות רבים, הם מתעדים את קורות חייו שמוצגים בתערוכה קבועה במוזיאון הלאומי המתעדכנת בכל כמה עשורים.  לנזיר קוראים אננדה סובהוטי ובאופן קבוע הוא מאמץ כלב תועה מזן מסטיף טיבטי. [השנה של גיל 33 הייתה עגולה יותר, והעובדה שהכל זמני גרמה רק לשבירה אקראית של כלי מטבח שקופים ולפציעות שטחיות באיברים חיצוניים]. שאלתי את עצמי האם אי פעם היה אדם שהצליח להיות רק הווה והאם הוא הרגיש כאילו הוא מוקף ערפל כבד?

מילים רועות בשדות סמנטיים זרים. גם אנשים. אז הם קונים צלחות קרמיקה לבנות שמודפסת עליהן המילה "אהבה" באותיות אדומות גם כשהם אינם אוהבים, ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. בשנה של גיל 33 הצלחות האלו לא נשברו אקראית אלא בצורה מכוונת, למרות כל התיאוריות הסביבתיות, הירוקות, בנות הקיימא הפופולאריות בקרב אדריכלים ומתכננים או סתם תל אביבים. כשהם נשברו הנזיר הבודהיסטי לא היה מופתע כי הוא כבר ראה הכל. אבל יעקב השכן, שהוא גם ועד הבית, הפסיק את שירתו הקבועה של מזמורי שבת בבוקר, ניגש לבדוק מה מידת הנזק לרכוש ולגוף, וחזר כשלעומת שבא נבוך ומבולבל. ההפסקה הזאת שהוציאה אותו משיגרת יומו עלתה לו בהתקף היסטריה קל ובנטילת כדורי הרגעה. את שארית אותו היום הוא העביר בניסיון להחזיר את הזמן שאיבד.

אין תגובות:

פרסום תגובה