מצאתי אותו ישן על הספה


הושטנו ידיים אחד לשניה והאצבעות שלנו כמעט נגעו. "עוד קצת", הוא אמר, "אני יודע שאת מסוגלת, אבל אני לא יודע אם את רוצה". ואני חשבתי שהיד שלי לא יכולה להיות יותר ארוכה ממה שהיא ושאם אני אנסה למתוח אותה רק עוד קצת היא תיעקר ממקומה. לא משנה כמה הוא התקרב, תמיד נשאר הכלום הזה שהפריד בינינו. אז לא נגענו. מתישהו הוא הסתובב והלך, ואני נשארתי מוקפת בחשיכה סמיכה [דומה לזו שהייתה במצרים לפני אלפי שנים]. לא היה אכפת לי שהוא הלך, הרי החיים הם ממילא כמו תחנת רכבת, אבל החשיכה התחילה להעיק עלי. אז עשיתי מה שאני כבר יודעת לעשות, וחיכיתי. ["זמן מקיים מה שהבטיח, מעלה יום ומורידו". "למה התכוונת כשכתבת את המשפט הזה?", שאלתי. "זמן אינו הבטחה, הוא רק שינוי קבוע. אני מצטער אם אכזבתי אותך"]. אחרי זמן מה השחור הלך ופחת והיה אפשר להבחין בקווים כלליים שמשרטטים עולם מופשט. כשהשחור התחיל להפוך כחול כבר היה אפשר להבחין בין מה שישנו ומה שחסר, כמו במפת נולי. ועם האור החיוור של השחר, התגלו בזה אחר זה הפרטים המדויקים עד שכבר לא היה דבר נסתר. "כל אלו היו כאן גם אתמול?". שקט. מצאתי אותו ישן על הספה. 

לפעמים כלום הוא הכל. הוא כל מה שצריך כדי שאתה לא תיתן לי להתקרב ואני, בתמורה, לא אתן לך. הוא כל מה שצריך כדי שאני אלך ממך עוד לפני שתדע שרציתי להיות שם. הוא כל מה שישאיר סימני שאלה שייתכן שאף פעם לא ירפו. ובכל זאת הוא ישן על הספה. 

כל רגע בחיים טומן בחובו את את כל מיליוני האפשרויות האחרות שבהן לא בחרנו. השפות שלא דיברנו, הנופים שלא ראינו, השבילים בהם לא פסענו, האנשים שלא פגשנו. כל רגע בחיים הוא גם מה שלא יכולנו באותו הרגע. לא יכולנו כי פחדנו, כי היינו חסרי אונים, כי היה חורף. לא יכולנו כי חוסר היכולת היה אימננטי [עד כדי שאפילו אשליית היעדר האימננטיות לא מצאה בו מקום]. אבל אותו רגע הוא גם אלו שאנחנו אוהבים, והמקום שהוא הבית שלנו, והמוכר. ואותו רגע הוא שלנו והוא מה שהיה והוא מה שיהיה. הוא פקח עיניים באיטיות, מסונוור מעט מקרני השמש שחדרו מבעד לתריס שפנה למרפסת, ומתנועות הראש שלו נראה היה שהוא מנסה להיזכר איפה הוא. כשהוא הבחין בי, הוא שלח אלי יד חד משמעית, משך אותי אליו והחזיק חזק. "בואי ננסה היום עוד פעם". אשליה מתוקה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה