אוּרי


מדינת ישראל, 1948. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים עם תלתלי זהב רכים ועיניים כחולות צלולות. חקלאים שריריים ושזופים, אוהבי המולדת. הם יודעים בדיוק מאיפה ולאן ומכירים היטב את הדרכים הבודדות המחברות ביניהם. בגלל סיבה מאוד פשוטה כמו טיפות גשם בקצות האצבעות את הלב שלהם תתפוס נערה אחת, ואליה הוא יקשור אותם באהבה שעם השנים תלבש ותפשוט צורות.  

מדינת ישראל, 2012. את הארץ ממלאים נערים בשם אוּרי. נערים ששערם שָׁטֶנִי חלק, שזור בחוטי כסף, שעיניהם ירוקות מעומעמות. הם חיוורים ומביטים סביבם בתמיהה, עומדים נבוכים אל מול אינספור הדרכים המתפתלות. בשבילם טיפות גשם בקצות האצבעות כבר אינן סיבה מספקת. [ואני לא מבינה איך זה שאני מתגעגעת למה שמעולם לא היה שלי. כמו לריח של מדשאות מטוללות בין שבילי עפר ובתים נמוכי קומה.]  





שאלתי אותך באותו לילה אם אתה זוכר את כולן ואתה ענית לי שלא. אמרת גם שלזיכרון יש היגיון משלו והיה נראה שזה לא מטריד אותך. מיליוני חלקיקים מקיימים אינטראקציה בין גבר לאישה, בלתי ניתנים להגדרה, לא של מדע מדויק. אתה כתבת מחברת שירי אהבה ובינינו לא חיבר אף חלקיק אלמנטרי.   

אין תגובות:

פרסום תגובה