שעה שנכנסת אל תוך הלילה


שעה שנכנסת אל תוך הלילה. אד ערפילי דחוס אופף את החלל ורק פנס רחוב בודד מאיר את סביבותיו באור חזק ומאפשר את המבט הזה. של בית יחידי בן 2 קומות, חיפוי טיח, גג רעפים, חלונות עץ, תריסי ברזל. מחוץ לבית מדשאה מסודרת, עצים מחטניים, וגדר. מעבר לגדר קטע מדרכה ופיסת כביש. שקט. מתוך הבית אין יוצא ואין בא. מתוך הערפל אין יוצא ואין בא. ורק רוח קלה משייטת. 
בתוך הבית אישה אפופה באדי אלכוהול משלה. לצד המיטה זרוקים ברישול החצאית, המקטורה, הגופייה, הגרביונים, התחתונים, המגפיים והחזייה שהיא פשטה בזה אחר זה לפני שנכנסה למיטה. את המבט הזה היא חולמת בתוך שינה טרופה. עומדת מתחת לפנס מחכה למשהו שיקרה שיוכל לתת הסבר באשר לזמן ולמקום. כי לפעמים זה קצת מבהיל לחיות ככה בלי התחלה ובלי סוף בלי מאיפה ולאן בלי לפני ובלי אחרי. בעיקר באותם רגעים בהם אפשר להבין למה התכוונו כל אלו שאמרו שהקיום הוא שברירי.
ואז אפשר לדמיין למשל סדיקה שמתחילה בנקודה מסוימת ומתקדמת ומתקדמת ומתקדמת וכוללת גם אותך עד נקודת השבר בה הכל מתפורר ונופל לאדמה. או את איך שתיראה ההרחבה המתוכננת על ידי משרד אדריכלים רובינשטיין-עופר לבית החולים באיתנים, בתוך הנוף של יערות קק"ל שמקיפים את ירושלים, כשהיא מאוכלסת על ידי כל אלו שהקיום שלהם פעם היה שברירי ועכשיו הוא במקום אחר.  

 ________________________________________________________________


עיקול של כביש אספלט שחור דו נתיבי עם שוליים צרים. מצדו האחד צלע הר עמוס צמחיה מקומית פרועה, ירוקה שגדר אבן טבעית גבוהה תוחמת אותו במפגש עם הכביש. מצדו האחר מלון דירות נמוך עם חזית ארוכה שנראית כמו אסופה של חזיתות של מבנים שונים, שהודבקו זו לזו ברישול אנושי נעים. על המעקה של אחד הגגות חרוט סמל הטריסקל. מעבר למלון מצוק תלול ובתחתיתו ים כחול צלול. את המבט הרחוק בשני קצותיו של העיקול תוחמים רכסי הרים.
בכל בוקר בשעה 9:00 בדיוק מחנה אישה צעירה רנו קליאו לבנה ישנה על פיסת מדרכה מרוצפת שלפני המלון. בכל בוקר כשהיא יוצאת מהאוטו ופוסעת לאורכו עד לתחנת האוטובוס הקרובה היא שמה לב שכל הדלתות והחלונות סגורים, התריסים מוגפים, הוילונות מוסטים, שרחש לא נשמע ושאיש לא נראה. ובאופן קבוע בדקות הספורות שנותרו לה עד שיגיע האוטובוס היא מפתחת תיאורית קשר ותוהה מי ההתארגנות החשאית שעומדת בבסיסה.
אבל אז היא שוכחת מכל העניין עד שכל יום ב- 14:40 היא יורדת מהאוטובוס באותו עיקול כביש חולפת על פני המלון בדרכה חזרה לאוטו ומוצאת שהוא סגור ומסוגר בדיוק כמו שהיה בבוקר. בינה לבינה היא מגלה שהיא די נהנית מהתחושה כאילו יש קטע קטן של העולם ששייך רק לה, גם אם בצידה חשש קטן מהאפשרות שהעניין ירחיב את גבולותיו ויהפוך לקבוע, ולכן למרות הסקרנות שמתעוררת בה היא לא מחפשת את הכניסה. עד שיום אחד כמה דקות אחרי השעה 14:40 כשהיא מתקרבת לאוטו היא מגלה שעל השמשה מתחת למגב הימני יש פתק מקופל. היא מוציאה אותו משם, פותחת וקוראת "בכל בוקר קרן שמש מסנוורת את עיני, וקרן השמש הזו היא את" ומתחת רשום מספר טלפון. היא נכנסת לאוטו ותוך כדי נהיגה מדמיינת גברים בכל מיני גילאים צורות צבעים קולות. היא מגיעה הביתה, מזמינה כרטיס טיסה ומתחילה לארוז.    

אין תגובות:

פרסום תגובה