סיפורי אגדות בניחוח יפני

דברים קורים, והם הולכים ומתרבים עם כל יום שאנחנו כאן, מנסים להתקיים באותו החלל שבתוכנו, מתעקמים, מתכווצים, ממרפקים, מתפוגגים, משנים צורה. בגלל זה הכול נעשה יחסי, כי כבר יש הרבה ביחס למה. אז גם אם אתמול היה קצת אני ואתה, מחר יהיה קצת אני ואחר, ואחריו עוד אחד ושוב עוד אחר, עד שמישהו יישאר. כי אתה [של אתמול] לא רצית את הנסיבות שבהן נפגשנו, ובמציאות שלנו אני לא יכולה להציע לך יקום אלטרנטיבי [2Q14], מוחשי או מחשבתי, אז בוא נסכם שילך כל אחד לדרכו, ושגם תחושת הפספוס תיעלם בין השפם, השמש, ודני השכן [מטר תשעים ושתיים, חייכן, לומד רפואה שנה רביעית].  

להרוקי מורקמי שלום, 

קראתי את כל הספרים שלך שתורגמו לעברית.

האופן שבו אתה מסוגל לתאר תקופות ארוכות וסתמיות שעוברות על הגיבורים שלך, סתמיים גם הם, במשפט אחד שמביע קיפאון רגשי חריף, מטריד אותי. ברור לי למה אתה עושה את זה, זה יוצר ניגוד בין השגרה המשמימה של חייהם, למאורעות יוצאי הדופן, העל טבעיים, שהם חווים מאוחר יותר. אבל זה עדיין לא הופך את זה לפחות מטריד. מה שעוד מטריד זה שסופר עם כשרון כמו שלך כותב סיפורי אגדות. הרי כולנו כבר מספיק גדולים בשביל לדעת ששום דבר הוא לא שחור או לבן, שאנחנו מכוונים את החיים שלנו לאן שאנחנו בוחרים, שקלישאות הן נכונות, ושאף אחד לא זקוק להצלה, הכל הרי בסדר, זה פשוט יותר נעים כשמישהו מלטף לך את הגב.

ודבר נוסף, בכל פעם שאני יוצאת לריצה והשרירים שלי "מתקשחים", או "הופכים נוקשים", כמו שאתה כותב ב"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", אני חושבת שאני מבינה על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה. וגם חושבת על הספר הראשון שעוד אכתוב.