במהופך לסדרי עולם

הכרתי פעם מישהו שהיה ישן במאונך, ראשו על הכרית, גופו לאורך הקיר וכפות רגליו פונות אל התקרה במין תנוחה כזאת שמזכירה עמידת ראש. היו לו עיניים ירוקות, שתי אצבעות מעוכות שנפגעו מטריקת דלת חזקה מדי והורים גרושים. גם לו, כמו לי, היו נמשים פזורים על פני האף ובצדיו, שהופיעו עם בוא האביב ונעלמו בסתיו. הוא גר אצל אמא שלו בבית במושב ולפעמים הוא היה נוסע לבקר את אבא שלו, שהוא קרא לו "איש חכם אחד". התבגרנו ביחד. לבשנו בגדים שחורים, נעלנו נעליים שחורות, גידלנו שיער, הקשבנו ללד זפלין ולדלתות, ניגנו על גיטרות, שתינו, עישנו ודברנו על כל הדברים הכי . [אני התבגרתי על דרך השלילה. את כל מה שהיה אסור הפכתי לאורחות חיי ובמה שהיה מותר כמעט ולא מצאתי עניין]. אהבתי אותו בגלל כל הסיבות שבין השאר הובילו אותו לישון במהופך לסדרי עולם. וגם בגלל העיניים.

אני תוהה מה הוא הזיכרון. האם הוא דומה לקשיש טוב לב שיושב במחסן קטן ואפלולי, אליו חודרות קרני השמש רק מעט, מוקף קופסאות מלאות כרטיסיות ישנות ודהויות כתובות בכתב יד צפוף, או שמא לקולנוען מטורף שמחזיק פיסות של חיינו על סרטי צילום, גוזר, עורך, מחבר ומרכיב. ואולי בכלל הוא רק הרבה שורות קישור אל זמן אחר מרוכזות במחשב של האקר חיוור ושותק. ונניח שאפגוש את אותו מישהו אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו, גם הוא יזכור אותי?, ואת עצמו הוא יזכור כמו שאני זוכרת?, ואותו זיכרון שלי, האם הוא הופך אותי קצת שייכת לו? ואותו לי?. אם יום אחד הוא ידפוק על חלוני כבר יהיה אביב, ריח יסמין ינשא באוויר ואני אחתוך לנו אבטיח.

באופן כללי יש לי חיבה לאנשים לא סימטריים. כשאחד כזה נקרה על דרכי מיד אני משלבת את זרועי בזרועו והולכת לאן שהוא הולך, לא משנה מה. לכן אני תמיד דואגת שיהיו אצלי בתיק חוט דנטלי, מברשת שיניים וספר של יואל הופמן. [וגם בגלל שימים שמהלכם וסופם ידועים לי עוד מראשיתם גורמים לי לפרוץ בבכי]. האנשים הלא סימטריים מספרים לי איך כשהם הופכים את מבטם אחורה הם רואים מראות שונים לגמרי מאלו שחלפו על פניהם, איך כשהם עוברים מצד לצד הם תמיד מוצאים את עצמם בשמאל, ואיך כשהם מקיפים את כדור הארץ בקו ישר הם לא מגיעים בסוף לאותה נקודה. יציאה למסעות מסוג זה מהווה עבורם סיכון שמא בסופם ימצא את עצמו רואה חשבון א-סימטרי מחויט בשם יאיר, שמברך כל בוקר את העוברים ושבים בברכת שלום, חולב ציקלידים באגם מלאווי לבוש בתחתונים, כשאין בנמצא קרם הגנה על אף עורו הבהיר.

בכל שבוע סדר הימים שלי הוא שונה. למשל, לפני כמה שבועות, כשהגיעה שבת לסיומה, מיד רציתי שלמחרת תהיה עוד אחת. כשלמרות זאת הגיע יום ראשון רציתי שהוא יהיה יום שלישי. ביום רביעי היה נדמה לי שהשבוע כל כך ארוך עד שהייתי בטוחה שכבר יום חמישי. אותו השבוע היה נראה כך: שבת, שלישי, שני, שלישי, חמישי, חמישי, שישי. את השבוע שלאחריו העברתי בציפייה דרוכה ליום שישי, ולכן הוא היה נראה כך: שבת, ראשון, ראשון, ראשון, ראשון, חמישי, שישי. ורק לפעמים, כשהשבוע שלי מסתדר כך: שבת, ראשון, שני, שלישי, שני, ראשון, שבת, אני נזכרת שעכשיו.