בגדים לפי מצבי רוח


נחום ספון במשרדו. הוא יושב רכון אל שולחן השרטוט, וידיו רושמות חזיתות מלבניות וארוכות שיש בהן סדרים. מאחורי החזיתות, אני מנחשת, מסתתרים מסדרונות, שלאורכם ניצבות דלתות מופרדות במרחקים קבועים זו מזו, ומעברם האחר מצויים חדרים. באותה עת אני יכולה גם להרגיש את המקצב שלהם [ממש כמו שמדגים פטריק סווייזי בסרט 'ריקוד מושחת', מיד אחרי שהוא אומר "It's a feeling, a heartbeat"], ולשמוע את קול צעדיי מהדהד בהם יחידי. החזיתות של נחום מזכירות לי שעוד יש פשטות בעולם, ונחום מזכיר לי שעוד יש בו גם צניעות. כשהוא רואה אותי, הוא מחייך. לרוב הוא קורא לי קרן שמש, אבל בחורף הוא אומר שיש לי מבט נוגה. לפעמים, הוא מספר לי על הימים שבהם עבד במשרד של ברוצקוס, או על הנכד שלו, שגר בגרמניה, המכונה בחיבה "הקנצלר". לפעמים, הוא נותן לי במתנה רישום מינימליסטי של מקבץ בתים נמוכי קומה, עומדים בראש גבעה, ובתחתיתה שני עצי ברוש.


את נחום הכרתי כששיבה כבר זרקה בשערו, ועצבות רכה אך מחויכת ניכרת בכולו. [אני חושבת שאנחנו נולדים עם רגשות מופרדים, כשכל רגש עומד בפני עצמו. עם הזמן נוצרת היררכיה של הרגשות שלנו, שנקבעת לפי המינון שבו אנחנו מרגישים כל אחד מהם. הקשר בין הרגשות בהיררכיה הוא כזה שכל רגש מחלחל אל אלו שמתחתיו, עד שהיחיד מביניהם שנשאר הדבר עצמו הוא הרגש העליון ביותר, והוא מצוי גם בכל האחרים]. נחום אמר לי, שהדבר שהכי מצער אותו הוא שבעולם הזה אי אפשר להכיר יותר מאישה אחת. כי בשביל באמת להכיר אישה, אתה צריך להיות איתה תקופת חיים, מיום בגרותך ועד יום מותך. ואני מבינה, שגם בעניין הזה אני כבר לעולם לא אדע את מה שנחום יודע. אבל בזכותו אני כן יודעת איפה נמצאת נקודת המרכז של כל מיני סוגים של קשתות, ולמה אדריכלים בוחרים לעסוק בדומם, באבן, בבטון, בברזל, אבל לא באנשים.

הבגדים בארון שלי מסודרים לפי מצבי רוח. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, לעיתים במשך כמה ימים ולילות רצופים, כשאני ממש צריכה מישהו  שילטף לי את הראש ויאמר: "הכול יהיה בסדר", ולא מוצאת. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, כשאני רוצה להמשיך להרגיש בבית גם כשאני מחוצה לו, או כשאני הולכת למקום שאני לא רוצה להיות בו. יש את הבגדים של האושר של לילות שרב, איתם אני יושבת על מדרכות מאובקות שפולטות חום, ואת הבגדים של הדכדוך לשעות בהם הוא נשבר. יש את הבגדים שאני לובשת כשאני מקווה שהזמן יעצור מלכת [זה בדרך כלל קורה כשאני בים], ואת הבגדים שאני לובשת כשאני מנסה לומר שאיני שייכת לאף אדם מלבדי. יש את בגדי השינוי, בגדי היוהרה, בגדי הבדידות, בגדי הציפייה ובגדי השמחה, וכל אותם בגדים בטח לא יודעים למה בחרתי ללבוש דווקא אותם באותו היום. אבל כל הבגדים כולם מתכנסים לכדי שני מדפים ועמוד תליה אחד, כחלק מהמחאה הפרטית שלי נגד תרבות הצריכה. 

האישה הגבוהה ודקת הגיזרה

אני האישה הגבוהה ודקת הגיזרה. עקביי נוקשים על מרצפות אבן ברחובות אירופאים. אני לובשת שמלות אדומות, ארוכות ורכות, ויושבת בגו זקוף. אני שותה וויסקי בברים אפופי עשן לצלילי מוסיקת ג'אז. כל הימים מוטל צל על פניי, ואין איש אשר יֵדע את כולי. אני האישה עם החזה השופע והמחשוף הנדיב. לצווארי אני עונדת שרשרת זהב עדינה עם תליון בצורת צלב מצופה יהלומים. אני עולה לרגל למקומות קדושים עטופה בתחרה שחורה. אני יודעת יותר ממה שהייתי רוצה על אלוהים ועל אנשים. אני האישה מקו המשווה. על הלשון שלי מתגלגלת שפה, צחוקי מצטלצל למרחקים ואני מתנועעת כמו לצלילי מקצב שרק אני שומעת. כמעט שאיני מרגישה גאות או שפל, ומרכז הכובד שלי נמצא בתוכי. אני האישה מקום המדינה. שערי הזהוב קלוע בשתי צמות ולגופי מכנסי חאקי וחולצת כותנה לבנה. אני נוטעת אקליפטוס ונצרבת בשמש. את סבלי אני נושאת בשתיקה. אני כל הנשים האלו ועוד הרבה אחרות. אני אף לא אחת מהן.

מזה שנים שאני מנסה לשרטט את קווי דמותי ואיני מצליחה. הם רבים וצפופים ואין בהם סדר או היגיון. רק לאחרונה הבנתי, שההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שאינני גוף יחיד אלא צורת רבים. [האם היותי מן צורה שכזאת יכול לפצות על כך שהשם שלי, לא רק שאינו יכול להפוך בנקל לכינוי חיבה, אלא שהוא גם נסמך בלא סומך?] ומאז אני תוהה איך ייראו חיי כשזה ייוודע גם לאחרים. מה שבטוח, כשנשב בפאב  ישאלו אותנו: "מה תרצו לשתות?". ואנחנו נרצה גם קפה הפוך גדול כדי להתעורר, גם בירה בגלל הטעם, גם יין בשביל האושר, גם וודקה כי החיים קשים וגם מרטיני לטובת התדמית. את הלילה שאחרי, לא נעבור עם הראש בתוך אסלה, חסרי אונים לנוכח העובדה שבלונדינים חטובים ישנים במיטה שלנו. וגם שאף אחד כבר לא יופתע כשהתשובה שלנו לכל מיני שאלות תהיה "כן ולא".

בעולם ישנו שינוי מתמיד. בכל רגע עתיד הופך להווה, והווה לעבר. [איפה נמצא כל מה שעבר וכל מה שעתיד?]. אני מדמיינת מסוע, כמו שיש בשדה תעופה או בתחנת רכבת, שהוא אינסופי ועליו הכול מתרחש. בדרך כלל התנועה שלנו הרמונית [של המסוע ושלי]. כשאני ישנה, ממשיכה רק התנועה השלווה והמונוטונית של המסוע, ונושאת אותי איתה. לפעמים חל שיבוש ואני מקדימה את עצמי. כשזה קורה, אני יושבת על פסגת הר מושלג ונושמת אוויר צלול. אם איני משגיחה די הצורך, דבר מה יקר ללבי נשמט, נסחף על גבי המסוע ומתרחק. אז, אני רצה בכל הכוח נגד כיוון התנועה עד שאמצא אותו ואשיב אותו אלי, שאם לא כן הוא יהפוך לגעגוע.