אלון היה בחור יפהפה והבעלים של חברת גינון ענקית. בדרך כלל הבקרים שלו היו דומים זה לזה, אבל באותו בוקר כשהוא התעורר, המראה שנגלה לעיניו היה מהמם. שורות של קערות זכוכית שקופות, שבתוך כל אחת מהן פלפל אדום ממולא אכול מעט בקצותיו, כיסו את רצפת הלופט שלו. כבר כמעט ולא היה איפה לדרוך. לפני שלושה ימים הוא הודיע לשותף שלו שהוא יוצא לחופשה של שבועיים. למחרת הוא הלך לשוק וקנה שתים עשרה שקיות של פלפלים אדומים, עשרה קילוגרמים של אורז, שבעה קילוגרמים של בשר טחון, תשע קופסאות של עגבניות מרוסקות, שלוש שקיות של בצל לבן, שני צרורות פטרוזיליה, שני צרורות נענע, תבלינים, ואלף קערות זכוכית שקופות. כשהוא הגיע הביתה הוא נפרד בלבו לשלום מהים הנשקף מהחלונות, פרידה זמנית כמובן, והגיף את כל התריסים. לאחר מכן לבש חולצת פולו ירוקה ומכנסיים קצרים, נעל את ה- Havaianas שהיו זרוקות ליד השטיח, וניגש למטבח.
הדבר הבא שאלון שם לב אליו באותו בוקר היה שהלופט היה קפוא, ושהוא היה לבוש בחרמונית שלקח הביתה מהמילואים האחרונים. למרות הקור העז, ריח קלוש של פלפלים התחיל להתפזר בחלל האוויר. הוא יצא מהמיטה ופילס את דרכו לעבר חדר האמבטיה. כשהביט במראה נשקפו לעיניו פנים שבכלל לא היו דומות לפנים שלו. הוא כן הצליח לזהות את רעמת התלתלים ואת הזיפים הלא מגולחים, אבל כל השאר היה זר. הוא הסיט את מבטו, סיים את ענייניו שם, וחזר למטבח. כבר כמה שבועות שאיזו מחשבה טורדנית מטרטרת במוחו והוא לא מסוגל להתחקות אחריה. היא נוצרה, למיטב זכרונו, בפעם האחרונה כשישב בסלון והקשיב ל"נגיעות" של ברי, תוך כדי שהתנגן ברקע השיר "עיר של קיץ". אבל מאז הפכה חמקמקה ומתעתעת כמו ההכרה של דייוויד ב"ונילה סקיי".
אחרי שבוע וחצי של ניסיונות כושלים להגיע לטעמו המדויק של הפלפל הממולא, זה שסבתא שלו הייתה מכינה, אלון היה קרוב לנקודה שבה רצה להיות. נקודה שהייתה דומה לסצנה מהסרט "נ.ב. אני אוהב אותך", שהחברה שלו לשעבר הכריחה אותו לראות איתה ביחד. הסירחון ששרר בלופט היה כמעט בלתי נסבל וכך גם ריח הבגדים שלבש והריח שלו עצמו. השיער שלו היה פרוע, והזיפים שלו הפכו לתחילתו של זקן. קערות הזכוכית הלכו וסגרו את החלל משאירות רק מערכת של מעברים הכרחיים. אבל אף אחד מהחברים או המשפחה שלו לא דפק על הדלת וגרם לו לחזור לחיים נורמליים. יום לפני שחזר לעבודה, אסף את כל הפלפלים לתוך שקית זבל גדולה, סידר את קערות הזכוכית במדיח הכלים, ואת השאר ערם לכמה מגדלים מתפתלים שהזכירו לו איורים שראה בספרים של דוקטור סוס, עד שיגיע תורם לשטיפה. את הבגדים שלבש הוא הכניס למכונת הכביסה למרות שחשב שהיה עדיף לשלוח אותם למעבדה לסטריליזציה. הוא כיבה את המזגן, הרים את התריסים, נשם את האוויר הצלול שנכנס מבחוץ, ונכנס למקלחת.
כמה שעות אחר כך הלופט היה נקי והריח כמו מקום ראוי למגורים, ואלון היה במצב הגיוני מספיק בשביל להיראות בחברת בני אדם. הוא התלבש, יצא מהלופט, והתכוון ללכת לטיול לאורך החוף. כשעבר במבואה של הבניין לא יכל שלא לשים לב לתיבת הדואר שלו ,שנראתה כאילו היא עומדת להתפקע ולהפיץ את בשורת תכולתה לכל עבר. הוא פתח את התיבה בזהירות ואחרי מיון זריז נותרו בידיו כמה מעטפות מהבנק, מחברת האשראי, מחברת חשמל, מהסינמטק, ומעטפה אחת שעליה מופיעים פרטי הנמען בכתב ידה של סבתא שלו, שגרמה ללב שלו לדפוק במהירות. הוא התיישב על הגדר שמקיפה את הגינה של הבניין ונשם עמוקות. למרות שסבתא שלו נפטרה לפני שלוש שנים הוא לא היה מופתע לקבל ממנה סימן חיים, אבל התזמון המדויק הזה היה למעלה מכוחותיו.
אחרי כמה דקות של התלבטות בהם הצליח אלון לדמות לעצמו שההחלטה אם לקרוא את תוכן המכתב אינה ידועה מראש, הוא פתח את המעטפה והוציא ממנה כמה דפים מקופלים עמוסים בשורות צפופות כתובות בעט כחול. אז הוא מאומץ. אז אבא שלו הוא ברי סחרוף. יש דברים יותר גרועים מזה. כמו השערה הלבנה הראשונה שהוא גילה לפני חודש בערך. העיקר שהוא בחור יפהפה.
במקרה בו מערכת השמש הייתה מצויה בתוך גלעין כדור הארץ, השמש והירח היו מאירים אותנו מלמטה דרך פיסות הריק שהיינו משאירים על פני השטח. האור היה רך יותר וצללים היו מוטלים מעצמנו אל עצמנו, יוצרים מעטה של מסתורין. הצמחים היו גדלים כלפי מטה והציפורים היו מעופפות בגובה העיניים. ואפילו אם אז, עדיין לא היינו מצליחים להיות יותר אנושיים, היינו יכולים לקפוץ בנג'י אל תוך ענני פוך לבנבנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה