פרידה זמנית, כמובן


אלון היה בחור יפהפה והבעלים של חברת גינון ענקית. בדרך כלל הבקרים שלו היו דומים זה לזה, אבל באותו בוקר כשהוא התעורר, המראה שנגלה לעיניו היה מהמם. שורות של קערות זכוכית שקופות, שבתוך כל אחת מהן פלפל אדום ממולא אכול מעט בקצותיו, כיסו את רצפת הלופט שלו. כבר כמעט ולא היה איפה לדרוך. לפני שלושה ימים הוא הודיע לשותף שלו שהוא יוצא לחופשה של שבועיים. למחרת הוא הלך לשוק וקנה שתים עשרה שקיות של פלפלים אדומים, עשרה קילוגרמים של אורז, שבעה קילוגרמים של בשר טחון, תשע קופסאות של עגבניות מרוסקות, שלוש שקיות של בצל לבן, שני צרורות פטרוזיליה, שני צרורות נענע, תבלינים, ואלף קערות זכוכית שקופות. כשהוא הגיע הביתה הוא נפרד בלבו לשלום מהים הנשקף מהחלונות, פרידה זמנית כמובן, והגיף את כל התריסים. לאחר מכן לבש חולצת פולו ירוקה ומכנסיים קצרים, נעל את ה- Havaianas שהיו זרוקות ליד השטיח, וניגש למטבח.

הדבר הבא שאלון שם לב אליו באותו בוקר היה שהלופט היה קפוא, ושהוא היה לבוש בחרמונית שלקח הביתה מהמילואים האחרונים. למרות הקור העז, ריח קלוש של פלפלים התחיל להתפזר בחלל האוויר. הוא יצא מהמיטה ופילס את דרכו לעבר חדר האמבטיה. כשהביט במראה נשקפו לעיניו פנים שבכלל לא היו דומות לפנים שלו. הוא כן הצליח לזהות את רעמת התלתלים ואת הזיפים הלא מגולחים, אבל כל השאר היה זר. הוא הסיט את מבטו, סיים את ענייניו שם, וחזר למטבח. כבר כמה שבועות שאיזו מחשבה טורדנית מטרטרת במוחו והוא לא מסוגל להתחקות אחריה. היא נוצרה, למיטב זכרונו, בפעם האחרונה כשישב בסלון והקשיב ל"נגיעות" של ברי, תוך כדי שהתנגן ברקע השיר "עיר של קיץ". אבל מאז הפכה חמקמקה ומתעתעת כמו ההכרה של דייוויד ב"ונילה סקיי".

אחרי שבוע וחצי של ניסיונות כושלים להגיע לטעמו המדויק של הפלפל הממולא, זה שסבתא שלו הייתה מכינה, אלון היה קרוב לנקודה שבה רצה להיות. נקודה שהייתה דומה לסצנה מהסרט "נ.ב. אני אוהב אותך", שהחברה שלו לשעבר הכריחה אותו לראות איתה ביחד. הסירחון ששרר בלופט היה כמעט בלתי נסבל וכך גם ריח הבגדים שלבש והריח שלו עצמו. השיער שלו היה פרוע, והזיפים שלו הפכו לתחילתו של זקן. קערות הזכוכית הלכו וסגרו את החלל משאירות רק מערכת של מעברים הכרחיים. אבל אף אחד מהחברים או המשפחה שלו לא דפק על הדלת וגרם לו לחזור לחיים נורמליים. יום לפני שחזר לעבודה, אסף את כל הפלפלים לתוך שקית זבל גדולה, סידר את קערות הזכוכית במדיח הכלים, ואת השאר ערם לכמה מגדלים מתפתלים שהזכירו לו איורים שראה בספרים של דוקטור סוס, עד שיגיע תורם לשטיפה. את הבגדים שלבש הוא הכניס למכונת הכביסה למרות שחשב שהיה עדיף לשלוח אותם למעבדה לסטריליזציה. הוא כיבה את המזגן, הרים את התריסים, נשם את האוויר הצלול שנכנס מבחוץ, ונכנס למקלחת.

כמה שעות אחר כך הלופט היה נקי והריח כמו מקום ראוי למגורים, ואלון היה במצב הגיוני מספיק בשביל להיראות בחברת בני אדם. הוא התלבש, יצא מהלופט, והתכוון ללכת לטיול לאורך החוף. כשעבר במבואה של הבניין לא יכל שלא לשים לב לתיבת הדואר שלו ,שנראתה כאילו היא עומדת להתפקע ולהפיץ את בשורת תכולתה לכל עבר. הוא פתח את התיבה בזהירות ואחרי מיון זריז נותרו בידיו כמה מעטפות מהבנק, מחברת האשראי, מחברת חשמל, מהסינמטק, ומעטפה אחת שעליה מופיעים פרטי הנמען בכתב ידה של סבתא שלו, שגרמה ללב שלו לדפוק במהירות. הוא התיישב על הגדר שמקיפה את הגינה של הבניין ונשם עמוקות. למרות שסבתא שלו נפטרה לפני שלוש שנים הוא לא היה מופתע לקבל ממנה סימן חיים, אבל התזמון המדויק הזה היה למעלה מכוחותיו.

אחרי כמה דקות של התלבטות בהם הצליח אלון לדמות לעצמו שההחלטה אם לקרוא את תוכן המכתב אינה ידועה מראש, הוא פתח את המעטפה והוציא ממנה כמה דפים מקופלים עמוסים בשורות צפופות כתובות בעט כחול. אז הוא מאומץ. אז אבא שלו הוא ברי סחרוף. יש דברים יותר גרועים מזה. כמו השערה הלבנה הראשונה שהוא גילה לפני חודש בערך. העיקר שהוא בחור יפהפה. 

 _______________________________________________________________

במקרה בו מערכת השמש הייתה מצויה בתוך גלעין כדור הארץ, השמש והירח היו מאירים אותנו מלמטה דרך פיסות הריק שהיינו משאירים על פני השטח. האור היה רך יותר וצללים היו מוטלים מעצמנו אל עצמנו, יוצרים מעטה של מסתורין. הצמחים היו גדלים כלפי מטה והציפורים היו מעופפות בגובה העיניים. ואפילו אם אז, עדיין לא היינו מצליחים להיות יותר אנושיים, היינו יכולים לקפוץ בנג'י אל תוך ענני פוך לבנבנים. 

מצאתי אותו ישן על הספה


הושטנו ידיים אחד לשניה והאצבעות שלנו כמעט נגעו. "עוד קצת", הוא אמר, "אני יודע שאת מסוגלת, אבל אני לא יודע אם את רוצה". ואני חשבתי שהיד שלי לא יכולה להיות יותר ארוכה ממה שהיא ושאם אני אנסה למתוח אותה רק עוד קצת היא תיעקר ממקומה. לא משנה כמה הוא התקרב, תמיד נשאר הכלום הזה שהפריד בינינו. אז לא נגענו. מתישהו הוא הסתובב והלך, ואני נשארתי מוקפת בחשיכה סמיכה [דומה לזו שהייתה במצרים לפני אלפי שנים]. לא היה אכפת לי שהוא הלך, הרי החיים הם ממילא כמו תחנת רכבת, אבל החשיכה התחילה להעיק עלי. אז עשיתי מה שאני כבר יודעת לעשות, וחיכיתי. ["זמן מקיים מה שהבטיח, מעלה יום ומורידו". "למה התכוונת כשכתבת את המשפט הזה?", שאלתי. "זמן אינו הבטחה, הוא רק שינוי קבוע. אני מצטער אם אכזבתי אותך"]. אחרי זמן מה השחור הלך ופחת והיה אפשר להבחין בקווים כלליים שמשרטטים עולם מופשט. כשהשחור התחיל להפוך כחול כבר היה אפשר להבחין בין מה שישנו ומה שחסר, כמו במפת נולי. ועם האור החיוור של השחר, התגלו בזה אחר זה הפרטים המדויקים עד שכבר לא היה דבר נסתר. "כל אלו היו כאן גם אתמול?". שקט. מצאתי אותו ישן על הספה. 

לפעמים כלום הוא הכל. הוא כל מה שצריך כדי שאתה לא תיתן לי להתקרב ואני, בתמורה, לא אתן לך. הוא כל מה שצריך כדי שאני אלך ממך עוד לפני שתדע שרציתי להיות שם. הוא כל מה שישאיר סימני שאלה שייתכן שאף פעם לא ירפו. ובכל זאת הוא ישן על הספה. 

כל רגע בחיים טומן בחובו את את כל מיליוני האפשרויות האחרות שבהן לא בחרנו. השפות שלא דיברנו, הנופים שלא ראינו, השבילים בהם לא פסענו, האנשים שלא פגשנו. כל רגע בחיים הוא גם מה שלא יכולנו באותו הרגע. לא יכולנו כי פחדנו, כי היינו חסרי אונים, כי היה חורף. לא יכולנו כי חוסר היכולת היה אימננטי [עד כדי שאפילו אשליית היעדר האימננטיות לא מצאה בו מקום]. אבל אותו רגע הוא גם אלו שאנחנו אוהבים, והמקום שהוא הבית שלנו, והמוכר. ואותו רגע הוא שלנו והוא מה שהיה והוא מה שיהיה. הוא פקח עיניים באיטיות, מסונוור מעט מקרני השמש שחדרו מבעד לתריס שפנה למרפסת, ומתנועות הראש שלו נראה היה שהוא מנסה להיזכר איפה הוא. כשהוא הבחין בי, הוא שלח אלי יד חד משמעית, משך אותי אליו והחזיק חזק. "בואי ננסה היום עוד פעם". אשליה מתוקה. 

בקיץ של שנת 1992

בקיץ של שנת 1992 צייר אותי מרצ'לו, בכיכר הרפובליקה שבפירנצה, בפחם שחור. בצד שמאל למטה, ליד החתימה שלו, הוסיף לב קטן וצבע אותו כחול. מהרישום ניבטת אלי ילדה-אישה עם מבט עמוק, עצוב - ספק מובס ספק מאשים – שיש בו גם זיק נסתר של שובבות. השפתיים שלה קפוצות מעט בחוסר שביעות רצון קל אך חולף, טיפוסי לנערה מתבגרת. אותה ילדה-אישה מזכירה-לא מזכירה לי אותי. ואני תוהה האם החלק הנשי שבה, הוא איך שדמיין מרצ'לו שאראה בבגרותי, או שאולי הוא שייך לאהובתו באותם הימים, שאת דמותה הוא מצא בכל אחת. ומי בכלל היה מרצ'לו? אולי סטודנט צעיר לאמנות שהתפרנס מרישומי רחוב, או עובד במכרה יהלומים שהציור היה עבורו תחביב של שעות אחר הצהריים המאוחרות. אולי בחור שרמנטי ויפה תואר כמו מרבית הגברים האיטלקיים הטיפוסיים, או בן למהגרים קוריאניים. ואולי הוא נמצא ברקע של אחד התצלומים שלי מהפונטה וקיו, לשם הגעתי כמה פעמים מאז.  ואולי אני אלך לחפש אותו, וכשאני אמצא, אני אראה לו את הרישום ואשאל אותו מי אני.

יש אנשים, תמירים, חצי שקופים שעומדים בקצה האוקיינוס. שם הם עומדים, קווי מתאר מסודרים לפי צורתו של קו החוף, סחופי מלח, כוכבים ושנים, והגלימות שלהם מתנופפות ברוח בתנועה גלית. הם עומדים שם ויודעים [האנשים] שידם אינה מגעת עד היכן שהיו רוצים. ומגיע בחור, מין טיפוס כזה ביתי, ממושקף, עולה ומטפס על שובר הגלים, בוחר נקודה שנראית לו אידיאלית ומתיישב שם. הים תמיד הרגיע אותו, ועכשיו, אחרי שהוא העביר ביקורת בוטה על הפרופסור שלקח אותו תחת חסותו לפני כמה שנים, ובעקבות כך נוצרה מהומה, הוא היה זקוק לו [לים]. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, והביקורת שלו תמיד הייתה נבונה, אבל משום מה הוא אף פעם לא הצליח לנסח אותה באופן שרוב בני האדם יוכלו לקבל [או לפחות אלו מביניהם שיש להם את הרצון לכך]. בכלל, בני אדם היו חידה בעיניו, והוא ביחסו אליהם היה קרוב-רחוק. זה בגלל שכבר מגיל צעיר הוא הבין שהדרך היחידה שלו להתנהל בעולם תהיה אנליטית. וגם שכנראה הוא סובל מעודף שכל, בנוסף להיעדר מובנה של טאקט. בזמן שהוא היה שקוע בהרהורים, האנשים ראו את הגל העצום מגיע מאחוריו. הם לא יכלו לעשות דבר. אחרי כמה שניות הוא הועף ממקום מושבו לגובה רב ונטרק חזרה למטה אל הסלעים. [ואפשר גם לראות בכך אינטרפרטציה אירונית לנרקיסוס של דאלי]. לאחר מכן צף, דומם, נישא על גבי הגלים, ובתוכו גלומים כל מי שאת חייהם הוא יכול להציל ואישה אחת שהוא יכול לגרום לה הרבה אושר. האנשים שלחו יד עדינה ורכה עם אצבעות ארוכות, הרימו אותו, והניחו אותו על החול הרך. מישהו ודאי כבר יאסוף אותו משם. 

פסטה פנה ובחור בגובה 1.83 מ'


אני נעמדת בדיוק במרכז, ומותירה ביני ובין ארבעת קירות החדר מרחקים שווים. שם הכול נאסף ומתגבש ומתקבע ומתמצק עד שאי אפשר לשנות דבר. [אני מנסה לנחש איך מתרגמים לאנגלית את הפועל "מתעצה". אולי "becoming a tree" או "treeing"]. שם אני נמצאת, מכונסת לתוך נקודה יחידה. ומסביבי ערבוביה של כל מה שהוא לא אני. או אולי בעצם זו אני שמשמשת בערבוביה, בזמן שכל השאר נמצאים ביחסים סימטריים מדויקים כמו נברשות בתקרות של חדרים במלון 'וולדורף-אסטוריה' בירושלים. המרחק בינינו, [ביני ובין כל מה שהוא לא אני], עצום ובלתי ניתן לגישור. ורק לעיתים נדירות אפשר להרגיש הרמוניה, ולהבין שגם לנשימה יכול להיות משקל לא מבוטל.

מהבוקר הטלפון מצלצל ומפסיק לסירוגין, אבל אחרי כמה ימים שבהם לא החלפתי מילה עם איש, אני לא עונה מחשש שמא יבקע מגרוני בליל של מילים מטורף וחסר משמעות. ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב, שאם רק דבר אחד קטן היה שונה, למשל אם היו לי אצבעות ידיים ארוכות ודקות. אז כנראה בית האבן הפסטורלי, המפתחות לדלת העץ שבכניסה, שביל הכורכר, שער הברזל, וצלילי הנגינה של הסונאטה לפסנתר מספר17  אופוס31  שבוקעים משם, היו שלי. ואז וודאי הייתי מאושרת.

לפעמים הוא מתחפש להודי מעופף. ותמיד נודף ממנו ריח חזק של איפור, שמזכיר לי ריח של גריז, גם אחרי שהוא מתקלח. הריח הזה מתערבב בריחות אחרים ומשתלט עליהם. אחרי שהוא הולך אפשר למצוא נצנצים אדומים מתחבאים בכל מיני פינות. הוא קטן ורזה, אבל השרירים שלו חזקים כמו ברזל. הם לא מהסוג של שרירי המותרות המנופחים שמתעצבים בחדר כושר, אלא כאלו שנדמה שקשורים בהישרדות או בקיום. הוא מחבר שירים. באחד מהם הוא מזכיר 'חום גוף'. ואני מצטערת על כך שהזיכרון שייך לשכל, אבל לא לחושים. כי אתה יכול לזכור שהיה חום גוף, פעם, מזמן, אבל לא לחוות אותו, עד שהוא ישנו שוב.

ביני ובין העולם מפרידה שכבה בעובי של 2 ס"מ בערך. בתוך אותה שכבה זורמים ברקים בעוצמות משתנות, שתלויות במטען החשמלי שמצטבר אצלי בקצוות. וכך, לפי גובה השערות שסומרות אצל מי שמנסה להתקרב אלי, אני יכולה לנחש מה רמת המתח ולמדוד אמפר. כל המידע שעובר באותה שכבה, בכל כיוון, משתבש באיזשהו אופן. לכן זה מאוד הגיוני שאני הולכת למכולת בכוונה לקנות ביצים אורגניות, וחוזרת הביתה עם פסטה פנה ובחור בגובה 1.83 מ', שקוראים לו ברקאי, שהתנדב לבשל ארוחת ערב. ואולי, רק אולי, יום אחד אני אפגוש כלוב פאראדיי, ולא ארגיש שאני זקוקה למתורגמן. 

מי שאהבתי אתמול



את נֹעם פגשתי בקורס 'מודרניזם, תרבות ומרחב: ארכיטקטורה בהקשרים בינתחומיים'. הוא הישיר את מבטו אל עבר קבוצת הסטודנטים האנטיפתית, והצהיר בקול על כך שהוא מחפש שותף להכנת המצגת, שהייתה חלק מרשימה ארוכה של דרישות שהופיעו בסילבוס. הוא מצא חן בעיני מהרגע הראשון שראיתי אותו. אצל נֹעם רב הנסתר על הנגלה, יש לו שילוב של נפש עדינה וחסונה, התנהלות מטרו-סקסואליות מצטיינת וחיננית, ופלרטוט מתמשך עם העולם. בשבילי נֹעם הוא סגנון. הוא "מדבר בפוֹן", שואל "מה נשמקס?", עושה עיניים ל"אמא אוקסמן", "כורע תחת המולטי-טסקינג", "יכול להיות חולה", אפילו בעגבת, אם צריך, "כותב תשובה בקוויקי", "מקיא כל הלילה רעל שחור", וחושב שישמח אותי לדעת ש"היהודים מה זה חכמים". כשאני חושבת עליו אני לא יכולה להפריד בין המראה, האינטונציה, הצחוק והטקסט שלו.

כשהלכנו [נֹעם ואני] לחוף הסטודנטים בחיפה, בסמסטר אביב של שנה שעברה, הבאנו איתנו חבילה גדולה של "במבה". את הגולדסטאר קנינו בדוכן שהיה שם. אחרי חילופי דברים קצרים עם המוכר הוא פסק: "את צריכה לעבוד עם אנשים", ונֹעם הנהן בהסכמה.  זה היה קצת תמוה בעיני, כי לפעמים נדמה לי שהייתי רוצה לעבוד בפקיקת בקבוקים, ולגלות בסוף כל יום שלא החלפתי מילה עם איש.

יש תקופות בחיים שבהן אני הולכת ופוחתת, עד שאני הופכת להיות המינימום ההכרחי של עצמי. התקופות האלו מזכירות לי מכשיר הנשמה. זה מתחיל במצב 'Continuous Positive Airway Pressure' ומתקדם עד למצב 'CMV'. על הצג אפשר לראות את הקווים עולים ויורדים בקצב מונוטוני, ובכל קצה עליה לשמוע את הצפצוף שעולה מהמכשיר. באותן תקופות אני מפחדת מכל מה שמחשב את קיצי לאחור. משעוני קיר, מלוחות שנה, משערות לבנות, מקמטים בצידי העיניים, משמש ששוקעת, מהאחיינית הלא ביולוגית שלי, שכל יום לומדת לעשות משהו חדש, וגדלה בעוד מילימטר. אבל השיא שלהן מתרחש כשקורה רק מה שכבר קרה אתמול, ושכנראה יקרה גם מחר. אז כבר נשמע ברקע צליל רצוף ורואים את הקו הישר.

במהלך השנים, בועות הזכוכית מתנפצות בזו אחר זו והופכות לרסיסים, שמתמקמים במרחב שבין גובה המרפק שלי עד מעל הראש. הרסיסים אינם קטנים מדי, גונם ורוד עתיק רפלקטיבי, ויש להם גם קצוות חדים. אני פוסעת ביניהם בצעדים מדודים וזהירים, כמו שהולכים בתוך יער סבוך, חציי כעוסה וחציי מסוקרנת. [מי בכלל הבטיח לי משהו, והאם אני הבטחתי דבר לעצמי?]. מהרסיסים נשקפים מראות, עולים ריחות ובוקעים קולות, ומדי פעם אני נעצרת לבחון אותם מקרוב. אפשר למצוא בהם חלקים, או חלקי חלקים, של דברים מוכרים, פחות או יותר, שלא תמיד ניתנים לזיהוי. באופן קבוע אני מנסה להדביק זה לזה את אלו שנדמים לי כשייכים, חזרה לכדי צורה מושלמת, אבל כל מה שמתקבל הוא גופים בעלי צורות משונות ומחוררות. אני מניחה אותם בצד.

אהבה היא לא עניין כרונולוגי. אני לא אוהבת יותר את מי שהיה שם קודם. אהבה היא עניין של מקום ושל זמן. את מי שאהבתי אתמול, היום אני כבר לא אוהבת. את מי שאני לא אוהבת היום, אני אולי אוהב מחר. אבל אני אף פעם לא אוהב לפי הסדר. 

בגדים לפי מצבי רוח


נחום ספון במשרדו. הוא יושב רכון אל שולחן השרטוט, וידיו רושמות חזיתות מלבניות וארוכות שיש בהן סדרים. מאחורי החזיתות, אני מנחשת, מסתתרים מסדרונות, שלאורכם ניצבות דלתות מופרדות במרחקים קבועים זו מזו, ומעברם האחר מצויים חדרים. באותה עת אני יכולה גם להרגיש את המקצב שלהם [ממש כמו שמדגים פטריק סווייזי בסרט 'ריקוד מושחת', מיד אחרי שהוא אומר "It's a feeling, a heartbeat"], ולשמוע את קול צעדיי מהדהד בהם יחידי. החזיתות של נחום מזכירות לי שעוד יש פשטות בעולם, ונחום מזכיר לי שעוד יש בו גם צניעות. כשהוא רואה אותי, הוא מחייך. לרוב הוא קורא לי קרן שמש, אבל בחורף הוא אומר שיש לי מבט נוגה. לפעמים, הוא מספר לי על הימים שבהם עבד במשרד של ברוצקוס, או על הנכד שלו, שגר בגרמניה, המכונה בחיבה "הקנצלר". לפעמים, הוא נותן לי במתנה רישום מינימליסטי של מקבץ בתים נמוכי קומה, עומדים בראש גבעה, ובתחתיתה שני עצי ברוש.


את נחום הכרתי כששיבה כבר זרקה בשערו, ועצבות רכה אך מחויכת ניכרת בכולו. [אני חושבת שאנחנו נולדים עם רגשות מופרדים, כשכל רגש עומד בפני עצמו. עם הזמן נוצרת היררכיה של הרגשות שלנו, שנקבעת לפי המינון שבו אנחנו מרגישים כל אחד מהם. הקשר בין הרגשות בהיררכיה הוא כזה שכל רגש מחלחל אל אלו שמתחתיו, עד שהיחיד מביניהם שנשאר הדבר עצמו הוא הרגש העליון ביותר, והוא מצוי גם בכל האחרים]. נחום אמר לי, שהדבר שהכי מצער אותו הוא שבעולם הזה אי אפשר להכיר יותר מאישה אחת. כי בשביל באמת להכיר אישה, אתה צריך להיות איתה תקופת חיים, מיום בגרותך ועד יום מותך. ואני מבינה, שגם בעניין הזה אני כבר לעולם לא אדע את מה שנחום יודע. אבל בזכותו אני כן יודעת איפה נמצאת נקודת המרכז של כל מיני סוגים של קשתות, ולמה אדריכלים בוחרים לעסוק בדומם, באבן, בבטון, בברזל, אבל לא באנשים.

הבגדים בארון שלי מסודרים לפי מצבי רוח. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, לעיתים במשך כמה ימים ולילות רצופים, כשאני ממש צריכה מישהו  שילטף לי את הראש ויאמר: "הכול יהיה בסדר", ולא מוצאת. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, כשאני רוצה להמשיך להרגיש בבית גם כשאני מחוצה לו, או כשאני הולכת למקום שאני לא רוצה להיות בו. יש את הבגדים של האושר של לילות שרב, איתם אני יושבת על מדרכות מאובקות שפולטות חום, ואת הבגדים של הדכדוך לשעות בהם הוא נשבר. יש את הבגדים שאני לובשת כשאני מקווה שהזמן יעצור מלכת [זה בדרך כלל קורה כשאני בים], ואת הבגדים שאני לובשת כשאני מנסה לומר שאיני שייכת לאף אדם מלבדי. יש את בגדי השינוי, בגדי היוהרה, בגדי הבדידות, בגדי הציפייה ובגדי השמחה, וכל אותם בגדים בטח לא יודעים למה בחרתי ללבוש דווקא אותם באותו היום. אבל כל הבגדים כולם מתכנסים לכדי שני מדפים ועמוד תליה אחד, כחלק מהמחאה הפרטית שלי נגד תרבות הצריכה. 

האישה הגבוהה ודקת הגיזרה

אני האישה הגבוהה ודקת הגיזרה. עקביי נוקשים על מרצפות אבן ברחובות אירופאים. אני לובשת שמלות אדומות, ארוכות ורכות, ויושבת בגו זקוף. אני שותה וויסקי בברים אפופי עשן לצלילי מוסיקת ג'אז. כל הימים מוטל צל על פניי, ואין איש אשר יֵדע את כולי. אני האישה עם החזה השופע והמחשוף הנדיב. לצווארי אני עונדת שרשרת זהב עדינה עם תליון בצורת צלב מצופה יהלומים. אני עולה לרגל למקומות קדושים עטופה בתחרה שחורה. אני יודעת יותר ממה שהייתי רוצה על אלוהים ועל אנשים. אני האישה מקו המשווה. על הלשון שלי מתגלגלת שפה, צחוקי מצטלצל למרחקים ואני מתנועעת כמו לצלילי מקצב שרק אני שומעת. כמעט שאיני מרגישה גאות או שפל, ומרכז הכובד שלי נמצא בתוכי. אני האישה מקום המדינה. שערי הזהוב קלוע בשתי צמות ולגופי מכנסי חאקי וחולצת כותנה לבנה. אני נוטעת אקליפטוס ונצרבת בשמש. את סבלי אני נושאת בשתיקה. אני כל הנשים האלו ועוד הרבה אחרות. אני אף לא אחת מהן.

מזה שנים שאני מנסה לשרטט את קווי דמותי ואיני מצליחה. הם רבים וצפופים ואין בהם סדר או היגיון. רק לאחרונה הבנתי, שההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שאינני גוף יחיד אלא צורת רבים. [האם היותי מן צורה שכזאת יכול לפצות על כך שהשם שלי, לא רק שאינו יכול להפוך בנקל לכינוי חיבה, אלא שהוא גם נסמך בלא סומך?] ומאז אני תוהה איך ייראו חיי כשזה ייוודע גם לאחרים. מה שבטוח, כשנשב בפאב  ישאלו אותנו: "מה תרצו לשתות?". ואנחנו נרצה גם קפה הפוך גדול כדי להתעורר, גם בירה בגלל הטעם, גם יין בשביל האושר, גם וודקה כי החיים קשים וגם מרטיני לטובת התדמית. את הלילה שאחרי, לא נעבור עם הראש בתוך אסלה, חסרי אונים לנוכח העובדה שבלונדינים חטובים ישנים במיטה שלנו. וגם שאף אחד כבר לא יופתע כשהתשובה שלנו לכל מיני שאלות תהיה "כן ולא".

בעולם ישנו שינוי מתמיד. בכל רגע עתיד הופך להווה, והווה לעבר. [איפה נמצא כל מה שעבר וכל מה שעתיד?]. אני מדמיינת מסוע, כמו שיש בשדה תעופה או בתחנת רכבת, שהוא אינסופי ועליו הכול מתרחש. בדרך כלל התנועה שלנו הרמונית [של המסוע ושלי]. כשאני ישנה, ממשיכה רק התנועה השלווה והמונוטונית של המסוע, ונושאת אותי איתה. לפעמים חל שיבוש ואני מקדימה את עצמי. כשזה קורה, אני יושבת על פסגת הר מושלג ונושמת אוויר צלול. אם איני משגיחה די הצורך, דבר מה יקר ללבי נשמט, נסחף על גבי המסוע ומתרחק. אז, אני רצה בכל הכוח נגד כיוון התנועה עד שאמצא אותו ואשיב אותו אלי, שאם לא כן הוא יהפוך לגעגוע.  

במהופך לסדרי עולם

הכרתי פעם מישהו שהיה ישן במאונך, ראשו על הכרית, גופו לאורך הקיר וכפות רגליו פונות אל התקרה במין תנוחה כזאת שמזכירה עמידת ראש. היו לו עיניים ירוקות, שתי אצבעות מעוכות שנפגעו מטריקת דלת חזקה מדי והורים גרושים. גם לו, כמו לי, היו נמשים פזורים על פני האף ובצדיו, שהופיעו עם בוא האביב ונעלמו בסתיו. הוא גר אצל אמא שלו בבית במושב ולפעמים הוא היה נוסע לבקר את אבא שלו, שהוא קרא לו "איש חכם אחד". התבגרנו ביחד. לבשנו בגדים שחורים, נעלנו נעליים שחורות, גידלנו שיער, הקשבנו ללד זפלין ולדלתות, ניגנו על גיטרות, שתינו, עישנו ודברנו על כל הדברים הכי . [אני התבגרתי על דרך השלילה. את כל מה שהיה אסור הפכתי לאורחות חיי ובמה שהיה מותר כמעט ולא מצאתי עניין]. אהבתי אותו בגלל כל הסיבות שבין השאר הובילו אותו לישון במהופך לסדרי עולם. וגם בגלל העיניים.

אני תוהה מה הוא הזיכרון. האם הוא דומה לקשיש טוב לב שיושב במחסן קטן ואפלולי, אליו חודרות קרני השמש רק מעט, מוקף קופסאות מלאות כרטיסיות ישנות ודהויות כתובות בכתב יד צפוף, או שמא לקולנוען מטורף שמחזיק פיסות של חיינו על סרטי צילום, גוזר, עורך, מחבר ומרכיב. ואולי בכלל הוא רק הרבה שורות קישור אל זמן אחר מרוכזות במחשב של האקר חיוור ושותק. ונניח שאפגוש את אותו מישהו אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו, גם הוא יזכור אותי?, ואת עצמו הוא יזכור כמו שאני זוכרת?, ואותו זיכרון שלי, האם הוא הופך אותי קצת שייכת לו? ואותו לי?. אם יום אחד הוא ידפוק על חלוני כבר יהיה אביב, ריח יסמין ינשא באוויר ואני אחתוך לנו אבטיח.

באופן כללי יש לי חיבה לאנשים לא סימטריים. כשאחד כזה נקרה על דרכי מיד אני משלבת את זרועי בזרועו והולכת לאן שהוא הולך, לא משנה מה. לכן אני תמיד דואגת שיהיו אצלי בתיק חוט דנטלי, מברשת שיניים וספר של יואל הופמן. [וגם בגלל שימים שמהלכם וסופם ידועים לי עוד מראשיתם גורמים לי לפרוץ בבכי]. האנשים הלא סימטריים מספרים לי איך כשהם הופכים את מבטם אחורה הם רואים מראות שונים לגמרי מאלו שחלפו על פניהם, איך כשהם עוברים מצד לצד הם תמיד מוצאים את עצמם בשמאל, ואיך כשהם מקיפים את כדור הארץ בקו ישר הם לא מגיעים בסוף לאותה נקודה. יציאה למסעות מסוג זה מהווה עבורם סיכון שמא בסופם ימצא את עצמו רואה חשבון א-סימטרי מחויט בשם יאיר, שמברך כל בוקר את העוברים ושבים בברכת שלום, חולב ציקלידים באגם מלאווי לבוש בתחתונים, כשאין בנמצא קרם הגנה על אף עורו הבהיר.

בכל שבוע סדר הימים שלי הוא שונה. למשל, לפני כמה שבועות, כשהגיעה שבת לסיומה, מיד רציתי שלמחרת תהיה עוד אחת. כשלמרות זאת הגיע יום ראשון רציתי שהוא יהיה יום שלישי. ביום רביעי היה נדמה לי שהשבוע כל כך ארוך עד שהייתי בטוחה שכבר יום חמישי. אותו השבוע היה נראה כך: שבת, שלישי, שני, שלישי, חמישי, חמישי, שישי. את השבוע שלאחריו העברתי בציפייה דרוכה ליום שישי, ולכן הוא היה נראה כך: שבת, ראשון, ראשון, ראשון, ראשון, חמישי, שישי. ורק לפעמים, כשהשבוע שלי מסתדר כך: שבת, ראשון, שני, שלישי, שני, ראשון, שבת, אני נזכרת שעכשיו.   

הדברים החשובים באמת

ביום שלישי, ה-5 באפריל בשעה 12:36, הפכתי להיות חברה של איתן. באותו הבוקר הפכתי להיות חברה גם של שי. בשבועות שקדמו לו חברתי לעוד כמה אחרים וכנראה שכך אנהג גם בעתיד. בכל מקרה, בעניין הזה אוכל לעקוב אחרי עצמי בדיוק קפדני וזה חשוב. לפני שאיתן ואני נהיינו חברים החלפנו בינינו כמה משפטים, אבל מאז יש בינינו שתיקה הדדית. [אח שלי אהוד, שגם הוא פיסיקאי, גידל עגבניות מחקר במעבדה שבה הוא עובד. לכן היו כמה שבועות שבהם הוא אכל רק מאכלים שיש בהם עגבניות כמו שקשוקה, פסטה ברוטב עגבניות, פשטידת עגבניות, עגבניות מיובשות ומרק. זה הפך אותו לאדם מעניין יותר. והוא הכי מצחיק אותי כשאת הסלט הוא מכנה "האוכל של האוכל שלי"]. למרות השתיקה, עם כל יום שחולף אני לומדת עליו עוד קצת, ואולי בעוד כמה שנים הוא ישאל מה שלומי ואני אענה לו שהכל בסדר.  

הפעילות החברתית הענפה שלי בדרך כלל כוללת is attending, changed her profile picture, commented on …'s status, shared a link, posted a photo. עד היום היא לא כללה is in a relationship ו- is married לא זכה לתיעוד ראוי וממילא הוא כבר שייך לעבר. מדי פעם אני משתפת אחרים ב- what's on my mind חושפניים ברמות שונות ומקווה שינהגו בהם בעדינות הראויה. לפעמים אני מתאכזבת. בסוף יום חמישי הבוס שלי אמר לי: "איילת, לכי הביתה לדברים החשובים באמת". אז הלכתי הביתה ושם הייתי לבד עד שנרדמתי.

חלק ממכשירי הטלפון הנייד שהיו ברשותי במהלך השנים האחרונות מתו מיתות משונות. אחד צנח מכיס מכנסי האחורי אל מימי אסלה אחת בבניין של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אחד בילה שעות רבות מדי בין הביצים לגבינה  על מדף במקרר שלי. אחד התעופף באורח פלא מהתיק שלי היישר לתוך כוס בירה סמוכה בניגוד לכל חוקי הפיסיקה הידועים לנו היום. ואני יודעת שזה הכל בגלל שאני מעדיפה שתהיה לי יונת דואר העונה לשם תרצה, שתעביר את רגשותיי הכמוסים והגיגיי הנשגבים, כתובים בכתב ידי על נייר דק מגולגל בתוך שפופרת, אל חברים שיקרים ללבי. כך יקטנו הסיכויים שאקבל מסרונים מאנשים שקוראים להם דוד שכתוב בהם "נו מה". [ניסוי שנערך בכנרת הוכיח שאפשר להעביר קבצים במהירות גבוהה יותר מזו של האינטרנט המהיר אם במקום כבלים אופטיים משתמשים ביוני דואר]. על תרצה הייתי שומרת מכל משמר.

אני סבורה שבין אנשים שחייהם שלובים זה בזה מקשרים חוטים שקופים הסמויים מן העין. החוטים האלו מכילים את כל המידע הגנטי של מערכות היחסים שהם מנהלים. כשהם מתרחקים אחד מהשני החוט מתארך וכשהם מתקרבים הוא מתקצר. כשמישהו נפרד ממישהו החוט נקרע ומתוכו זולגים החוצה כל הרגשות שהורגשו, המחשבות שנחשבו, החוויות שנחוו והמילים שנאמרו. כשאני הולכת ברחוב אני מדמיינת את הרשת הסבוכה הזאת ואת איך שאני עוברת דרכה, וגם את כל החוטים שלי שאני יודעת פחות או יותר היכן נמצא הקצה האחר שלהם. כשאני ואתה צמודים החוט שבינינו מפסיק להתקיים, אבל אז גם שאר העולם. is now friends with….

וְכֹל שֶׁלֹּא אָמוּר אָמוּר בֵּין הַשִׁיטִין

"הַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶמַּכָּה בָּרֹאשׁ
וּמְהַמֶּמֶת אֶפְשָׁר לִכְתֹּב בְּכֹחַ
מְהַמֶּמֶת לֹא לִזְכֹּר עוֹד כֹּל וְלָרוּץ
שְלוּחַ רֶסֶן פְּרוּעַ שֵׂעַר וּלְבוּשׁ עַל
פְּנֵי כֹּל הַשׁוּרוֹת בֵּין כֹּל
הַשׁוּרוֹת הַצּוֹפוֹת בְּךָ נִדְהָם אִישׁ
שֶׁלֹּא מִן הָאֲנָשִׁים וּלְהַגִּיעַ אֵיכְשֶהוּ
שׁוֹבֵר רֶגֶל וּמַפְרֶקֶת עַל פְּנֵי
מַהֲמוּרוֹת מַרְאוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים
נִשְׁבָּרִים לִמְכִתּוֹת אֶל סַף שֶׁל
תֹּהוּ בֹּהוּ בְּרֵאשִׁיתִי

וְכֹל שֶׁלֹּא אָמוּר אָמוּר בֵּין הַשִׁיטִין".

אמיר גלבע / רציתי לכתב שפתי ישנים 1968


כך אני רוצה לכתוב, רצה שלוחת רסן ופרועת שער ולבוש. אם השורות יצפו בי נדהמות ורגלי ומפרקתי ישברו אז אדע שהגעתי.