מי שאהבתי אתמול



את נֹעם פגשתי בקורס 'מודרניזם, תרבות ומרחב: ארכיטקטורה בהקשרים בינתחומיים'. הוא הישיר את מבטו אל עבר קבוצת הסטודנטים האנטיפתית, והצהיר בקול על כך שהוא מחפש שותף להכנת המצגת, שהייתה חלק מרשימה ארוכה של דרישות שהופיעו בסילבוס. הוא מצא חן בעיני מהרגע הראשון שראיתי אותו. אצל נֹעם רב הנסתר על הנגלה, יש לו שילוב של נפש עדינה וחסונה, התנהלות מטרו-סקסואליות מצטיינת וחיננית, ופלרטוט מתמשך עם העולם. בשבילי נֹעם הוא סגנון. הוא "מדבר בפוֹן", שואל "מה נשמקס?", עושה עיניים ל"אמא אוקסמן", "כורע תחת המולטי-טסקינג", "יכול להיות חולה", אפילו בעגבת, אם צריך, "כותב תשובה בקוויקי", "מקיא כל הלילה רעל שחור", וחושב שישמח אותי לדעת ש"היהודים מה זה חכמים". כשאני חושבת עליו אני לא יכולה להפריד בין המראה, האינטונציה, הצחוק והטקסט שלו.

כשהלכנו [נֹעם ואני] לחוף הסטודנטים בחיפה, בסמסטר אביב של שנה שעברה, הבאנו איתנו חבילה גדולה של "במבה". את הגולדסטאר קנינו בדוכן שהיה שם. אחרי חילופי דברים קצרים עם המוכר הוא פסק: "את צריכה לעבוד עם אנשים", ונֹעם הנהן בהסכמה.  זה היה קצת תמוה בעיני, כי לפעמים נדמה לי שהייתי רוצה לעבוד בפקיקת בקבוקים, ולגלות בסוף כל יום שלא החלפתי מילה עם איש.

יש תקופות בחיים שבהן אני הולכת ופוחתת, עד שאני הופכת להיות המינימום ההכרחי של עצמי. התקופות האלו מזכירות לי מכשיר הנשמה. זה מתחיל במצב 'Continuous Positive Airway Pressure' ומתקדם עד למצב 'CMV'. על הצג אפשר לראות את הקווים עולים ויורדים בקצב מונוטוני, ובכל קצה עליה לשמוע את הצפצוף שעולה מהמכשיר. באותן תקופות אני מפחדת מכל מה שמחשב את קיצי לאחור. משעוני קיר, מלוחות שנה, משערות לבנות, מקמטים בצידי העיניים, משמש ששוקעת, מהאחיינית הלא ביולוגית שלי, שכל יום לומדת לעשות משהו חדש, וגדלה בעוד מילימטר. אבל השיא שלהן מתרחש כשקורה רק מה שכבר קרה אתמול, ושכנראה יקרה גם מחר. אז כבר נשמע ברקע צליל רצוף ורואים את הקו הישר.

במהלך השנים, בועות הזכוכית מתנפצות בזו אחר זו והופכות לרסיסים, שמתמקמים במרחב שבין גובה המרפק שלי עד מעל הראש. הרסיסים אינם קטנים מדי, גונם ורוד עתיק רפלקטיבי, ויש להם גם קצוות חדים. אני פוסעת ביניהם בצעדים מדודים וזהירים, כמו שהולכים בתוך יער סבוך, חציי כעוסה וחציי מסוקרנת. [מי בכלל הבטיח לי משהו, והאם אני הבטחתי דבר לעצמי?]. מהרסיסים נשקפים מראות, עולים ריחות ובוקעים קולות, ומדי פעם אני נעצרת לבחון אותם מקרוב. אפשר למצוא בהם חלקים, או חלקי חלקים, של דברים מוכרים, פחות או יותר, שלא תמיד ניתנים לזיהוי. באופן קבוע אני מנסה להדביק זה לזה את אלו שנדמים לי כשייכים, חזרה לכדי צורה מושלמת, אבל כל מה שמתקבל הוא גופים בעלי צורות משונות ומחוררות. אני מניחה אותם בצד.

אהבה היא לא עניין כרונולוגי. אני לא אוהבת יותר את מי שהיה שם קודם. אהבה היא עניין של מקום ושל זמן. את מי שאהבתי אתמול, היום אני כבר לא אוהבת. את מי שאני לא אוהבת היום, אני אולי אוהב מחר. אבל אני אף פעם לא אוהב לפי הסדר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה