ככל שאני גדלה, כך קטנה העיר, ולמראותיה הנושנים כמעט ואין רגעים של הולדת.
הכל מוכר, וחלק גם הפך לאישי. איזה ערב אחד בזמן שיטוט, זיכרון כלשהו שגר מתחת אבן, בשביל שבין רחוב קק"ל למנזר רטיסבון, יצא ממקום מחבואו והלך לצידי עד גן הסוס, עליו היה רכוב זיכרון אחר. הם מפוזרים, אני יודעת, פה ושם, מתרבים. בין מה שכבר קרה למה שעוד יבוא יש אזורים ניטרליים [לפי הפנג שוואי, בשנת 2006, האזורים הניטרליים היו צפון-מזרח, הם הביאו להכרה וסטטוס, לצד בעיות משפטיות]. מעניין עוד כמה זמן יישארו כאלו, אם בכלל.
אז עכשיו כבר אפשר לומר על העיר שהיא עיר רומנטית, ולהתחיל לכתוב את הסיפור שלה, שיהיה בדיוק הפוך מזה של הערים הארכיטיפיות, הסמויות מן העין, של איטאלו קאלווינו. וברגעים של חוסר שקט אפשר לפתות אותה לנגוס בתפוח, לחכות כמה שניות ולהביט סביב סביב כדי לראות. איך העיר עוברת בהתחלה להילוך איטי ואחר כך קופאת, איך רסיסים באדום עז מתעופפים ומפזרים טיפות מתוקות לכל עבר. ושמש, ושקט, ונמנום על הדשא בצהרי יום קיצי. ונשיקה מעוררת.
או במקום לשכתב סיפורי אגדות, אפשר להשכים קום, לשבת ברגליים מסוכלות ובגב זקוף, לנשום עמוקות, ארוכות, ועם כל נשימה "סו" ועם כל נשיפה "הם". ולהבין שהתבגרת, ושאפילו שלהודו הגעת רק בגיל 32 זה עדיין היה מוקדם מדי. ולדעת שכבר טוב, ושעוד יהיה טוב. ולא להבין איך לא ידעת את זה קודם.
אין לי צורך שיהיו לה רגעים של הולדת. רק לי. [אולי סופסוף הבנתי את כוונת המשורר?].
