הכסא החם של העולם

אנחנו באים לכאן, ואחרי פרק זמן כלשהו הולכים. אנחנו משאירים אחרינו לא רק כיסא חם אלא גם מיטה, ושולחן, ובגדים ותמונות. ומחשבות. [הכרתי איזה איש אחד. במרכז שלו היה כדור אנרגיה והקצוות שלו היו חדים, היו לו מבטא דרום אמריקאי, וחזות של אינדיאני, במיוחד בקיץ עם השיזוף והשמיכה שהוא היה מתעטף בה בלילה, כי בכל זאת הוא גר פה, בירושלים. הוא העביר אלי את הרעיון של סינרגיה מחשבתית. ולמרות שהוא עשה את זה בדיבור, מאז עברנו לתקשר בלי מילים. כי מי שמבין אותך מבין אותך, ומי שלא. אבל מי שמביא אותך לשינוי תודעתי, אותו אתה אף פעם לא תאבד].

אומרים שבנאדם מת פעמיים. פעם אחת, כשהוא מת. פעם שנייה, כשהבנאדם האחרון שיכול לספר עליו מת. מאז ששמעתי את זה אני מבינה למה אנשים מתאמצים כל כך להיכנס לספרי ההיסטוריה. ותוהה מה הוא המרחב בין מוות למוות, ואיך זה ייראה בסרט של טים ברטון [סצנה 3, לילה כתום, ירח מלא, גולדה ונפוליאון שקועים בשיחה]. וגם על שמעון פרס שלא מת אפילו פעם אחת, ואיך זה מתיישב עם המושג הזה שנקרא היסטוריה.

את המשפחה הגרעינית החליפה המשפחה המורחבת, אותה החליפה קהילה, שהוחלפה בעירייה, שהוחלפה במדינה. עכשיו תורה של הגלובליזציה, והשמים הם באמת הגבול, עד שתגיע הגלקטיזציה [תלוי כמה זמן עוד ייקח לנו למצוא חיים מחוץ לכדור]. ובתוך כל ההתרחבות הזאת אנחנו עדיין מחפשים לפגוש כל יום את אותו זוג עיניים מוכרות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה