היה פעם אדריכל שתכנן ספריה

חיות אורבניות מבויתות בתוך כלובים של בטון ומסגרות של תרבות, מסודרות בצורות של ארגון, נתונות במגבלות של מנהגים ושפה. לרוב הולכות עם כל העדר, לכל היותר נוטות קצת ימינה או שמאלה. איך זה שאף אחד עוד לא הקים עמותה או מלכ"ר כדי לשחרר אותנו, או לפחות להגן על הזכויות?

ראיתי תמונה שלך שמישהו הצמיד למקרר במגנט עגול שחור. יושבת שפופה, לובשת כותנה בגוון מדברי, מסתכלת למעלה במבט פראי. מי בכלל ידע עד אותו רגע שיש בך את זה. אני אקנה לך כרטיס טיסה ואשלח אותך לחיות באיזה ג'ונגל. הרי עכשיו כשאני יודעת, זה כמעט בלתי אפשרי שאתן לך להמשיך להתעורר כל בוקר בפריפריה שנקראת רמת גן, לפזר את הבנות, להחתים כרטיס בעבודה, בכניסה וביציאה, לחזור הביתה אל אותו איש, וללכת לישון. כן, זה יהיה הרבה יותר הגיוני אם תתחפרי בתוך מאורה כשמושלג, תרבצי מנומנמת בתוך המעיין כשיהיה לך חם, או תבהי בשקיעה, ותצטרפי לאיזו להקת זאבים טורפת. וגם אני אצטרף. כי אני לא רוצה להיות זו עם המבט המערבי המזוגג, שמנציחה אותך דרך עדשה של מצלמה משוכללת, ומפרסמת באתר של נשיונל ג'יאוגרפיק. לא רוצה. לא.

היה פעם אדריכל שתכנן ספריה, ובכל שנה היא הייתה שוקעת בעוד כמה מילימטרים. בסוף התברר שהוא שכח להכניס לחישובים הסטטיים של שלד המבנה את המשקל של הספרים. אני, לעומת זאת, קראתי בשנה האחרונה רק ספרות שנכתבה על ידי נשים. וירג'יניה וולף (אנגליה), אן אנרייט (אירלנד), מגדה סאבו (הונגריה), אלנה פרנטה (איטליה), גבריאלה אביגור רותם (ישראל), לידיה ז'ורז' (פורטוגל), אנה אנקוויסט (הולנד), פלאנרי או'קונר (ארה"ב), אליף שפאק (טורקיה), אליס מונרו (קנדה), איזבל איינדה (פרו), צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני (הודו), קייט מורטון (אוסטרליה), בננה יושימוטו (יפן). חשבתי שזה ייתן לי מושג יותר ברור על העולם. בסוף אותה שנה הבנתי שספריות קמות, ספריות שוקעות, וזה לא אומר כלום, אבל זה שהפמיניזם היה מהפך טכני ולא תפיסתי, זה מצער אותי מאוד.  


השורה השניה של הבתים אחרי החוף

לארי דה לוקה שלום,

קניתי את הספר שלך I pesci non chiudono gli occhi, ונטלתי לעצמי את החירות לתרגם אותו לעברית. התחלתי עם השם של הספר – הדגים לא עוצמים את העיניים. והמשכתי. בשבילי איטלקית היא מקום, מקום במרחב ובזמן. כשאני הולכת לשם, כל המציאות שלי עוברת ממני והלאה כמו אל מעבר לאופק האירועים של חור שחור. אין לך מושג כמה זה נעים.  

לפני שנה העברת הרצאה במכון האיטלקי לתרבות בתל אביב על איטלקית, עברית ויידיש. זה היה מרתק. סבתא שלי, שמתה כמה חודשים מאוחר יותר, דיברה שמונה שפות, ובכל פעם שהיינו נוסעות לסיציליה, לבקר את המשפחה של סבא, היא הייתה לוקחת אותי לשוק, la fiera, שבעיירה Santa Teresa di Riva, איפה שסבא נולד וגדל, וקונה לי דברים. מעיל עור, עפרונות איפור לעיניים, כוסות זכוכית נמוכות שכתוב עליהן vino, צעיף, כובע קש, וספלים של אספרסו. השוק היה מגיע בכל יום רביעי בשעה שמונה בבוקר לכביש שבקצה העיירה. לאט לאט היו מתאספים בעלי הדוכנים, מציבים את הצלונים, מעמידים את לוחות העץ, מכסים ביריעות בד, ומסדרים את כל מה שמיועד למכירה. כמו עיר בזעיר אנפין הייתה קמה תוך שעה קלה, עם רחובות שתי וערב והמולה מקומית. כשהגיעה השעה של הסיאסטה כולם היו מתקפלים, ורק שאריות של שקיות, ניירות וסרטים היו נותרות אחריהם על האספלט להזכיר שהיו. עד השבוע הבא.

לפני שנתיים כשעברתי לגור שם שאל אותי חבר, ששוטט וירטואלית ברחובות Santa Teresa di Riva, או לפחות בגרסתם לפי google maps, אם אני נמלטת מהחוק. לא בדיוק נמלטתי, אלא התרחקתי מהחוק הלא כתוב שלפיו חייתי את חיי. גרתי בבית של סבא, שנבנה בשורה השנייה של הבתים אחרי החוף, אבל מהמרפסת היה אפשר לראות את הים. בשעות הקטנות של הלילה, כשגל של ריח ים היה נכנס דרך החלון הפתוח ושוטף את החדר, הייתי מתעוררת ונושמת אותו עמוק, מחזיקה אותו כלוא כמה שרק יכולתי, ורק אז נושפת החוצה. לפעמים הייתי לובשת סוודר דק וכפכפים, יורדת בעקבותיו לחוף, יושבת על חלוקי הנחל הלחים בחשיכה כמעט מוחלטת, נותנת להתפעלות להציף את כולי, עד שהייתי מרגישה שכבר אין לי מקום להכיל. אושר.

בשוק כבר לא מצאתי את אותם ספלי האספרסו, העגלגלים עם הדופן העבה, עם אותו הסמל הטבוע בתחתית, עם אותה פשטות. אבל מצאתי פשטות. מצאתי חום. מצאתי רוגע. מצאתי חלקים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו ואספתי אותם. אהבתי את סבתא מאוד. את המכנסיים האלגנטיים והחולצות הפרחוניות, את תיקי העור, את הצד שלה בארון, שאם הייתי מכניסה אליו את היד היו צצות ועולות מתוכו הפתעות לא צפויות, כאילו הייתה זו המזוודה של מרי פופינס, את הנדיבות, את הציניות, את האומץ, את הישירות, את הרכות. היא הייתה דמות דומיננטית חיובית בחיים שלי, וגם אחרי מותה נשארה כזאת, יותר מאשר הרבה אנשים אחרים שאני חיה איתם.  

אחרי שנגמרה ההרצאה ניגשתי אליך. עמדת מולי גבוה וחסון, נושא בתוכך את מעמקי השמחה והעצב, האהבה והכאב, התקווה והאכזבה, את הגרעין האנושי, הבנתי מה זה אומר להיות גדול מהחיים. ולמרות שעד אותו רגע ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לך, בגוף שלישי כדרך נימוס, forma di cortesia, השתתקתי. כל הדברים הלא חשובים פסקו מלהתקיים לרגעים ספורים, הלוואי שזה היה כך תמיד.

אתה רואה Erri, גם אני יכולה. לכתוב. אני יודעת שאם אני אגיד לך את זה אתה תסתכלי עלי בעיניים טובות ותאמר, ברור, ילדתי. ואני אלך לאיבוד בתוך העיניים שלך, כמו שאני הולכת לאיבוד בתוך השפה שלך, כמו שאפשר ללכת לאיבוד רק במקומות שהם לא שלך.  


אגב, אני עוקבת אחרי הפעילות האקטיביסטית שלך לתמיכה ב- NO TAV (תנועת מחאה איטלקית שהוקמה בשנות ה-90 של המאה העשרים, מורכבת מקבוצת אזרחים שהתאחדה במטרה להתנגד לתכניות קו הרכבת החדש, שיחבר בין טורינו באיטליה וליון בצרפת, הטוענים כי העלות של ביצוע התשתיות הכבדות עולה על התועלת שבהפעלת הקו, לנוכח הנזק העתידי הצפוי להיגרם למשאבי הטבע ולבריאות האדם). ההדים שהיא יוצרת, ביטויי הסולידריות שמופנים כלפי הנושא, הדיונים שעולים על סדר היום, צודקים, חשובים, קרובים לליבי. יש כזה דבר עולם טוב יותר. תקרא לי כשיגיעו הטרקטורים הראשונים, אני אבוא.