במהופך לסדרי עולם

הכרתי פעם מישהו שהיה ישן במאונך, ראשו על הכרית, גופו לאורך הקיר וכפות רגליו פונות אל התקרה במין תנוחה כזאת שמזכירה עמידת ראש. היו לו עיניים ירוקות, שתי אצבעות מעוכות שנפגעו מטריקת דלת חזקה מדי והורים גרושים. גם לו, כמו לי, היו נמשים פזורים על פני האף ובצדיו, שהופיעו עם בוא האביב ונעלמו בסתיו. הוא גר אצל אמא שלו בבית במושב ולפעמים הוא היה נוסע לבקר את אבא שלו, שהוא קרא לו "איש חכם אחד". התבגרנו ביחד. לבשנו בגדים שחורים, נעלנו נעליים שחורות, גידלנו שיער, הקשבנו ללד זפלין ולדלתות, ניגנו על גיטרות, שתינו, עישנו ודברנו על כל הדברים הכי . [אני התבגרתי על דרך השלילה. את כל מה שהיה אסור הפכתי לאורחות חיי ובמה שהיה מותר כמעט ולא מצאתי עניין]. אהבתי אותו בגלל כל הסיבות שבין השאר הובילו אותו לישון במהופך לסדרי עולם. וגם בגלל העיניים.

אני תוהה מה הוא הזיכרון. האם הוא דומה לקשיש טוב לב שיושב במחסן קטן ואפלולי, אליו חודרות קרני השמש רק מעט, מוקף קופסאות מלאות כרטיסיות ישנות ודהויות כתובות בכתב יד צפוף, או שמא לקולנוען מטורף שמחזיק פיסות של חיינו על סרטי צילום, גוזר, עורך, מחבר ומרכיב. ואולי בכלל הוא רק הרבה שורות קישור אל זמן אחר מרוכזות במחשב של האקר חיוור ושותק. ונניח שאפגוש את אותו מישהו אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו, גם הוא יזכור אותי?, ואת עצמו הוא יזכור כמו שאני זוכרת?, ואותו זיכרון שלי, האם הוא הופך אותי קצת שייכת לו? ואותו לי?. אם יום אחד הוא ידפוק על חלוני כבר יהיה אביב, ריח יסמין ינשא באוויר ואני אחתוך לנו אבטיח.

באופן כללי יש לי חיבה לאנשים לא סימטריים. כשאחד כזה נקרה על דרכי מיד אני משלבת את זרועי בזרועו והולכת לאן שהוא הולך, לא משנה מה. לכן אני תמיד דואגת שיהיו אצלי בתיק חוט דנטלי, מברשת שיניים וספר של יואל הופמן. [וגם בגלל שימים שמהלכם וסופם ידועים לי עוד מראשיתם גורמים לי לפרוץ בבכי]. האנשים הלא סימטריים מספרים לי איך כשהם הופכים את מבטם אחורה הם רואים מראות שונים לגמרי מאלו שחלפו על פניהם, איך כשהם עוברים מצד לצד הם תמיד מוצאים את עצמם בשמאל, ואיך כשהם מקיפים את כדור הארץ בקו ישר הם לא מגיעים בסוף לאותה נקודה. יציאה למסעות מסוג זה מהווה עבורם סיכון שמא בסופם ימצא את עצמו רואה חשבון א-סימטרי מחויט בשם יאיר, שמברך כל בוקר את העוברים ושבים בברכת שלום, חולב ציקלידים באגם מלאווי לבוש בתחתונים, כשאין בנמצא קרם הגנה על אף עורו הבהיר.

בכל שבוע סדר הימים שלי הוא שונה. למשל, לפני כמה שבועות, כשהגיעה שבת לסיומה, מיד רציתי שלמחרת תהיה עוד אחת. כשלמרות זאת הגיע יום ראשון רציתי שהוא יהיה יום שלישי. ביום רביעי היה נדמה לי שהשבוע כל כך ארוך עד שהייתי בטוחה שכבר יום חמישי. אותו השבוע היה נראה כך: שבת, שלישי, שני, שלישי, חמישי, חמישי, שישי. את השבוע שלאחריו העברתי בציפייה דרוכה ליום שישי, ולכן הוא היה נראה כך: שבת, ראשון, ראשון, ראשון, ראשון, חמישי, שישי. ורק לפעמים, כשהשבוע שלי מסתדר כך: שבת, ראשון, שני, שלישי, שני, ראשון, שבת, אני נזכרת שעכשיו.   

הדברים החשובים באמת

ביום שלישי, ה-5 באפריל בשעה 12:36, הפכתי להיות חברה של איתן. באותו הבוקר הפכתי להיות חברה גם של שי. בשבועות שקדמו לו חברתי לעוד כמה אחרים וכנראה שכך אנהג גם בעתיד. בכל מקרה, בעניין הזה אוכל לעקוב אחרי עצמי בדיוק קפדני וזה חשוב. לפני שאיתן ואני נהיינו חברים החלפנו בינינו כמה משפטים, אבל מאז יש בינינו שתיקה הדדית. [אח שלי אהוד, שגם הוא פיסיקאי, גידל עגבניות מחקר במעבדה שבה הוא עובד. לכן היו כמה שבועות שבהם הוא אכל רק מאכלים שיש בהם עגבניות כמו שקשוקה, פסטה ברוטב עגבניות, פשטידת עגבניות, עגבניות מיובשות ומרק. זה הפך אותו לאדם מעניין יותר. והוא הכי מצחיק אותי כשאת הסלט הוא מכנה "האוכל של האוכל שלי"]. למרות השתיקה, עם כל יום שחולף אני לומדת עליו עוד קצת, ואולי בעוד כמה שנים הוא ישאל מה שלומי ואני אענה לו שהכל בסדר.  

הפעילות החברתית הענפה שלי בדרך כלל כוללת is attending, changed her profile picture, commented on …'s status, shared a link, posted a photo. עד היום היא לא כללה is in a relationship ו- is married לא זכה לתיעוד ראוי וממילא הוא כבר שייך לעבר. מדי פעם אני משתפת אחרים ב- what's on my mind חושפניים ברמות שונות ומקווה שינהגו בהם בעדינות הראויה. לפעמים אני מתאכזבת. בסוף יום חמישי הבוס שלי אמר לי: "איילת, לכי הביתה לדברים החשובים באמת". אז הלכתי הביתה ושם הייתי לבד עד שנרדמתי.

חלק ממכשירי הטלפון הנייד שהיו ברשותי במהלך השנים האחרונות מתו מיתות משונות. אחד צנח מכיס מכנסי האחורי אל מימי אסלה אחת בבניין של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אחד בילה שעות רבות מדי בין הביצים לגבינה  על מדף במקרר שלי. אחד התעופף באורח פלא מהתיק שלי היישר לתוך כוס בירה סמוכה בניגוד לכל חוקי הפיסיקה הידועים לנו היום. ואני יודעת שזה הכל בגלל שאני מעדיפה שתהיה לי יונת דואר העונה לשם תרצה, שתעביר את רגשותיי הכמוסים והגיגיי הנשגבים, כתובים בכתב ידי על נייר דק מגולגל בתוך שפופרת, אל חברים שיקרים ללבי. כך יקטנו הסיכויים שאקבל מסרונים מאנשים שקוראים להם דוד שכתוב בהם "נו מה". [ניסוי שנערך בכנרת הוכיח שאפשר להעביר קבצים במהירות גבוהה יותר מזו של האינטרנט המהיר אם במקום כבלים אופטיים משתמשים ביוני דואר]. על תרצה הייתי שומרת מכל משמר.

אני סבורה שבין אנשים שחייהם שלובים זה בזה מקשרים חוטים שקופים הסמויים מן העין. החוטים האלו מכילים את כל המידע הגנטי של מערכות היחסים שהם מנהלים. כשהם מתרחקים אחד מהשני החוט מתארך וכשהם מתקרבים הוא מתקצר. כשמישהו נפרד ממישהו החוט נקרע ומתוכו זולגים החוצה כל הרגשות שהורגשו, המחשבות שנחשבו, החוויות שנחוו והמילים שנאמרו. כשאני הולכת ברחוב אני מדמיינת את הרשת הסבוכה הזאת ואת איך שאני עוברת דרכה, וגם את כל החוטים שלי שאני יודעת פחות או יותר היכן נמצא הקצה האחר שלהם. כשאני ואתה צמודים החוט שבינינו מפסיק להתקיים, אבל אז גם שאר העולם. is now friends with….

וְכֹל שֶׁלֹּא אָמוּר אָמוּר בֵּין הַשִׁיטִין

"הַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶמַּכָּה בָּרֹאשׁ
וּמְהַמֶּמֶת אֶפְשָׁר לִכְתֹּב בְּכֹחַ
מְהַמֶּמֶת לֹא לִזְכֹּר עוֹד כֹּל וְלָרוּץ
שְלוּחַ רֶסֶן פְּרוּעַ שֵׂעַר וּלְבוּשׁ עַל
פְּנֵי כֹּל הַשׁוּרוֹת בֵּין כֹּל
הַשׁוּרוֹת הַצּוֹפוֹת בְּךָ נִדְהָם אִישׁ
שֶׁלֹּא מִן הָאֲנָשִׁים וּלְהַגִּיעַ אֵיכְשֶהוּ
שׁוֹבֵר רֶגֶל וּמַפְרֶקֶת עַל פְּנֵי
מַהֲמוּרוֹת מַרְאוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים
נִשְׁבָּרִים לִמְכִתּוֹת אֶל סַף שֶׁל
תֹּהוּ בֹּהוּ בְּרֵאשִׁיתִי

וְכֹל שֶׁלֹּא אָמוּר אָמוּר בֵּין הַשִׁיטִין".

אמיר גלבע / רציתי לכתב שפתי ישנים 1968


כך אני רוצה לכתוב, רצה שלוחת רסן ופרועת שער ולבוש. אם השורות יצפו בי נדהמות ורגלי ומפרקתי ישברו אז אדע שהגעתי.