אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה


אישה וגבר אלטרנטיביים יושבים על ספה כחולה. הגבר גבוה ובהיר. לעיניים שלו גוון תכלת צלול ושליו כמו אגם קטן מוקף גבעות מוריקות בו סירת מפרש יחידה עשויה עץ. הוא לובש חולצת טריקו לבנה פשוטה ומכנסי קאפרי מבד אפור. האישה נמוכה ממנו. יש לה שיער חום חלק שמגיע עד מעבר לכתפיים ועיניים חומות עם מבט פיקח. היא לובשת שמלה אדומה קצרה ודקה. הגבר יושב בקצה הספה הכחולה, גופו מוטה לעברה, ידיו נתמכות על ירכיו והוא קשוב. האישה יושבת במרכז הספה הכחולה, רגליה מקופלות, זרועה האחת נשענת על כריות משענת גב הספה וראשה נתון בכף ידה. גם היא קשובה ועל שניהם שורה נינוחות, כזו שיכולה להתקיים רק אחרי היכרות רבת שנים שתחילתה עוד בימי הילדות. השיחה ביניהם קולחת, נעה רצופה בין מישורי הזמן. ככל שחולפות השעות מתמלא המרווח שביניהם במילים ובדבר מה נוסף בלתי נראה באותה המידה אבל בעל עוצמה גדולה יותר. שם בין המילים ישנו "כל מה שהיה יכול להיות אִם" שנִשתק משך כל אותן שעות, כדרך שבה נִשתקים בין האנשים כל הדברים שיש להם משמעות. השמש שבמרפסת כבר נחלשת, יש צליל של דלת נטרקת והשניים כבר אינם, ומעל הספה הכחולה המוארת באור רך שלפני שקיעה הוא עוד ישנו ואין ודאות שיחלוף.

ואתה, שמסתכל עלי כאילו שאני דלת לארון בגדים שאין לו דופן אחורית, כדי לחסוך ממך עוגמת נפש אני אומר לך מיד שיש דופן אחורית אבל מאוד קשה להגיע אליה כי הארון מבולגן בצורה שלא תיאמן, כמה מדפים נשברו, מגירה אחת אינה יושבת בתוך המסילה ולפחות עש אחד חי בפנים בנחת. ועוד שאם הייתי צריכה לכתוב ספר תשובות הוא היה ריק. כמה מאות עמודים של דפים לבנים. אולי אלפים, תלוי כמה שאלות היו נשאלות. אתה עדיין כאן? אם היית גבר גבוה ובהיר עם עיני תכלת לא הייתי צריכה לומר לך את כל זה ולא הייתה ספה כחולה.