נחום ספון במשרדו. הוא יושב רכון אל שולחן השרטוט, וידיו רושמות חזיתות מלבניות וארוכות שיש בהן סדרים. מאחורי החזיתות, אני מנחשת, מסתתרים מסדרונות, שלאורכם ניצבות דלתות מופרדות במרחקים קבועים זו מזו, ומעברם האחר מצויים חדרים. באותה עת אני יכולה גם להרגיש את המקצב שלהם [ממש כמו שמדגים פטריק סווייזי בסרט 'ריקוד מושחת', מיד אחרי שהוא אומר "It's a feeling, a heartbeat"], ולשמוע את קול צעדיי מהדהד בהם יחידי. החזיתות של נחום מזכירות לי שעוד יש פשטות בעולם, ונחום מזכיר לי שעוד יש בו גם צניעות. כשהוא רואה אותי, הוא מחייך. לרוב הוא קורא לי קרן שמש, אבל בחורף הוא אומר שיש לי מבט נוגה. לפעמים, הוא מספר לי על הימים שבהם עבד במשרד של ברוצקוס, או על הנכד שלו, שגר בגרמניה, המכונה בחיבה "הקנצלר". לפעמים, הוא נותן לי במתנה רישום מינימליסטי של מקבץ בתים נמוכי קומה, עומדים בראש גבעה, ובתחתיתה שני עצי ברוש.
את נחום הכרתי כששיבה כבר זרקה בשערו, ועצבות רכה אך מחויכת ניכרת בכולו. [אני חושבת שאנחנו נולדים עם רגשות מופרדים, כשכל רגש עומד בפני עצמו. עם הזמן נוצרת היררכיה של הרגשות שלנו, שנקבעת לפי המינון שבו אנחנו מרגישים כל אחד מהם. הקשר בין הרגשות בהיררכיה הוא כזה שכל רגש מחלחל אל אלו שמתחתיו, עד שהיחיד מביניהם שנשאר הדבר עצמו הוא הרגש העליון ביותר, והוא מצוי גם בכל האחרים]. נחום אמר לי, שהדבר שהכי מצער אותו הוא שבעולם הזה אי אפשר להכיר יותר מאישה אחת. כי בשביל באמת להכיר אישה, אתה צריך להיות איתה תקופת חיים, מיום בגרותך ועד יום מותך. ואני מבינה, שגם בעניין הזה אני כבר לעולם לא אדע את מה שנחום יודע. אבל בזכותו אני כן יודעת איפה נמצאת נקודת המרכז של כל מיני סוגים של קשתות, ולמה אדריכלים בוחרים לעסוק בדומם, באבן, בבטון, בברזל, אבל לא באנשים.
הבגדים בארון שלי מסודרים לפי מצבי רוח. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, לעיתים במשך כמה ימים ולילות רצופים, כשאני ממש צריכה מישהו שילטף לי את הראש ויאמר: "הכול יהיה בסדר", ולא מוצאת. יש את הבגדים שאותם אני לובשת, כשאני רוצה להמשיך להרגיש בבית גם כשאני מחוצה לו, או כשאני הולכת למקום שאני לא רוצה להיות בו. יש את הבגדים של האושר של לילות שרב, איתם אני יושבת על מדרכות מאובקות שפולטות חום, ואת הבגדים של הדכדוך לשעות בהם הוא נשבר. יש את הבגדים שאני לובשת כשאני מקווה שהזמן יעצור מלכת [זה בדרך כלל קורה כשאני בים], ואת הבגדים שאני לובשת כשאני מנסה לומר שאיני שייכת לאף אדם מלבדי. יש את בגדי השינוי, בגדי היוהרה, בגדי הבדידות, בגדי הציפייה ובגדי השמחה, וכל אותם בגדים בטח לא יודעים למה בחרתי ללבוש דווקא אותם באותו היום. אבל כל הבגדים כולם מתכנסים לכדי שני מדפים ועמוד תליה אחד, כחלק מהמחאה הפרטית שלי נגד תרבות הצריכה.
איך? איך הופכים לאנשים ששיבה זרקה בשערם ועצבותם מחוייכת? שצניעותם היא תפארת ליכולות הפשוטות והעילאיות?
השבמחקלמה רק אני זקן מריר ואקסטרווגנטי? בלי גבעה אחת ומינוס עשרים ברושים?
לו הייתי היאו מיאזאקי כי אז הייתי מבקש אותך לכתוב לי תסריט. והוא היה פשוט ויפה ומדויק כמו הפוסט הזה.