בבוקר שלמחרת היום ההוא. היום בו הוחלפו
השמים בלֶבֶד שחור, הכל הוחשך ואף לא זכר לקרן שמש נשאר בעולמך. יום
שכבר ידעת כמותו, אבל הפעם היה אחר. כי ביום ההוא הצלחת לראשונה
לשנות ממנהגך ובקושי רב חיברת עבר להווה לעתיד ובמדרגות המכלול הזה טיפסת עד שהגעת
למשטח הלֶבֶד ובאחרון כוחותיך פתחת בו חריץ קטנטן של אור ובו נאחזת עד סופו
של אותו יום.
ובבוקר שלמחרת, אחרי שינה ארוכה מדי אך
מובנת, את מתעוררת שקטה ויודעת שאת אחרת. ובעודך מסתובבת בביתך כשלאות מתוקה פושטת
בכל איבריך, מתוך מבט אחד סתמי את מוצאת מונח על הרצפה פיסת לֶבֶד שחור מקומטת מעט. כשאת פורסת אותה את מגלה שכל מידותיה הן 100 על 60 ס"מ ואת רואה בה את החריץ. את לוקחת את הבד, נותנת אותו בתוך מסגרת, קוראת לו בשם כמעשה
הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים או הניאו פלסטיציסטים ההולנדיים בתחילת המאה ה-20
"משולש לבן על רקע שחור", שם שאינו מסגיר את הסיפור שאינו חושף הכל,
ותולה אותו על אחד הקירות בסלון ביתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה